<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ד:</h2>
תני רבי חייא ארבעה ועשרים אבות נזיקין הן ואילו הן השור והבור והמבעה וההבער שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק וצער וריפוי ושבת ובושת תשלומי (נזק) [כפל] ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא שם [רע] והמטמא והמדמע והמנסך הרי כ"ד. יש מהן שדנין אותן בזמן הזה, ויש מהן שאין דנין אותם כי לא דיינינן בזמן הזה אלא מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס. וכולהו דנין מומחין שנקראין אלקים דכתיב עד האלקים יבא וגו' וכן ונקרב בעל הבית אל האלקים אשר ירשיעון אלקים ואין אלקים אלא הסמוכין והמומחין על פי נשיא שבארץ ישראל, ושבחוצה לארץ שאין סמוכין ומומחין על פי הנשיא, שליחות דנשיא דארץ ישראל עבדי ודייני אהודאות והלוואות שאם לא כן לא היה נושא ונותן עם חבירו ושכיחי ואית בהו חסרון [כיס] וכן כל מידי מילתא דשכיחי ואית בה חסרון כיס עבדי שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות, אבל מידי דשכיחי ולית בהו חסרון כיס או אית בה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדי שליחותא ואין דנין בחוץ לארץ, וכן כל דבר של קנס אין דנין. הלכך השור שיש בו ג' אבות קרן ושן ורגל, קרן ותולדותיו שהן נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה ופלגי ניזקא משלמי ופלגא ניזקא קנסא ואין דנין, ומיהו בית דין שמין לו חצי ניזקו כמה, ואי תפס משלו תפס ולא מפקינן מיניה [ט"ו:]. ושן חלוק על שני דרכים, אם אכל פירות או כל דבר שדרכו לאכול ברשות הניזק דנין אותו דלא קנס הוא ושכיחי ואית בה חסרון כיס, אבל נשך בהמה אחרת או כססה כלים או כסות בשיניה אין דנין דתולדות דקרן הוא ושמין ב"ד את חצי נזקו ואי תפס לא מפקינן מיניה, וכן אם אלס בשיניו יד תינוק שמין התינוק כעבד הנמכר בשוק כמה נפחת מדמיו חציו נזקו אם יתפוס משלו משלם, כדאמרינן [פ"ד.] ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אמר ליה רבא שמין ליה כעבדא אמר ליה הא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל לא צריכא דאי תפס כלומר לא נשום אותו לגבות מיד אלא נשום אותו מיד שאם אתי משל מזיק לידו שידע כמה יתפוס. ורגל נמי חלוק לב' דרכים, הזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בכל מה שעליה דרך הילוכה משלמין נזק שלם ודנין אותו בזמן הזה דשכיחא הוא ואית בה חסרון כיס והוי ממונא ולא קנסא כדתנן [י"ז.] הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר, אבל הזיקה בביעוטיה תולדה דקרן הוא וחצי נזק משלם ואין דנין אותה, ואם ע"י צרורות היזיקה שהיתיזה צרור ושיברה כלים או חבלה באדם או בבהמה אחרת אע"פ שאין משלמין אלא חצי נזק דנין אותו בזמן הזה דהילכתא גמירו לה דממונא הוא ולא קנס ושכיחא ואית בה חסרון כיס, ועל זה אמר רבא [פ"ד.] ניזקי שור בשור וניזקי שור באדם גובין אותו בבבל ופרכינן עלה והאמר רבא שור שהיזיק שור אין גובין אותו בבבל ומשני הא דאין גובין אותו בתם דפלגא ניזקי קנסא והא דאמר רבא גובין במועד דממונא משלם ולא קנס ופריך והאמר רבא אין מועד בבבל ומסקנא כי אמר רבא דיש מועד בבבל בשן ורגל דמועדין מתחילתן, וה"ק רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם בדרך הילוכו שדרכו להזיק שדרס עליהן ושיברן או בגופה או במשאו שעליו או ע"י התזת צרורות אותו נזק גובין בבבל דממון הוא ועבדינן שליחותייהו כמו בהודאות והלואות, ובשן לא משכחת לה דדנין בבבל בניזקי שור בשור ושור באדם אלא בנתחככה בכותל להנאתה ונפלה על (של) [שור] אחר או על אדם והיזיקו דהוא תולדה [דשן] דנין וגובין בבבל דממונא הוא ונזק שלם דאי בשן ממש דנשך והזיק תולדה דקרן [הוא] ואין גובין בבבל כדפרישית. וכדין השור כן דין הבהמה חיה ועוף דילפינן שור שור משבת. ונזקי בור ותולדותיו כיון דלא שכיחי אין דנין בבבל. ומבעה למ"ד מבעה זה אדם האמר רבא ניזקי אדם אין דנין בבבל, ולמ"ד מבעה זה השן הרי פירשתי למעלה בין סדר מועד לסדר ישועות דיני השן. וההבער כיון דאשו משום חציו הוא הו"ל ניזקי אדם ואין דנין בבבל. שומר חנם דנין בבבל והוא על כמה פנים, אם הודה שפשע מחייבין אותו לשלם וגובין, ואם טוען שנגנב או אבד בלא פשיעה ישבע, ואם טען טענת גנב ונשבע והודה משלם, ואם באו עדים וחייבוהו כפל אין גובין בבבל ואי תפס תפס. והשואל דנין בבבל דממון הוא ולא קנס ומילתא דשכיח הוא ואית בה חסרון כיס, וכן נושא שכר דנין כי אינו קנס, ושוכר בין למ"ד כשומר חנם בין למ"ד כשומר שכר דנין בבבל זולתי אם יטעון טענת גנב ונשבע [ו]באו עדים (חייב) [וחייבוהו] כפל דאין גובין ממנו למ"ד כשומר חנם. ונזק וצער וריפוי ושבת ובושת אע"פ דממונא הוא אין דנין דניזקי אדם באדם הוא ואמר רבא ניזקי אדם באדם וניזקי אדם בשור אין גובין בבבל, דאע"ג דאית בהו חסרון כיס מילתא דלא שכיחא הוא. ובושת אע"ג דשכיחא לית בה חיסרון כיס. תשלומי כפל תשלומי ד' וה' אין דנין ואין גובין דקנס הם. גנב וגזלן, גנב שהודה גובין דממונא הוא ולא משלם אלא קרן, וכן גזלן ממונא הוא וגובין ודנין. עדים זוממין אף על גב דממונא הוא ולא קנס אין דנין ואין גובין דלא שכיחא ואין בה חסרון כיס דאכתי לא חסריה דכאשר זמם כתיב ולא כאשר עשה אף על גב דלא עשה, ואם (פורע) [פרע] ממון על פיהם והוזמו ואי אפשר לאהדורי משלמין גובין בבבל. והמסור נמי דנין בבבל. והמטמא והמדמע והמנסך אין דנין דהיזק שאינו ניכר הן ואומר לו הרי שלך לפניך. וכל אותן שאין גובין בזמן הזה אין דנין בזמן הזה דמומחין על פי הנשיא בעינן.
<h2>דף ו:</h2>
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והיזיקו פטור מלשלם נתנו לו ב"ד זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך זמן פטור מלשלם לאחר זמן חייב. שמעינן מהכא דמי שיש לו דבר היזק סמוך לחבירו ותקפו לדין חייבים ב"ד לסלק היזקו והיזק תוך זמן ב"ד פטור אחר זמן ב"ד חייב וכמה זמן ב"ד שלשים יום.
ואמר רבא [כ"ז.] נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [מ"ח.] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
<h2>דף ח:</h2>
ראובן שחייב ממון ליהודה ונתן או מכר קרקעותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר קרקע א' ללוי ואח"כ בא יהודה בעל חובו על ראובן אם יש מאותן קרקעות ביד שמעון גובה משמעון ואם לאו גובה מלוי, כדרבא דאמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה ללוי ואח"כ בא בעל חוב של ראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ולא אמרן אלא דלא שייר דכוותה גבי שמעון אבל שייר יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכן הלכה.
ראובן שמכר לשמעון בית או ספר באחריות או שלא באחריות ויצאו מערערים על הבית או על הספר ובא ראובן לפני ב"ד לדון ולטעון עם המערער לפצות את שמעון דין הוא שיטעון לפצותו ולא מצי מערער למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא אותו שמחזיק בו הוא בעל דינו, כדאביי דאמר ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בעל חוב וקא טריף לה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה כי מפקת מיניה עלי דידי הדר, איכא דאמרי אפילו מכרה לו שלא באחריות שאמר לו בפירוש שלא באחריות אני מוכרה לך דינא הוא דמפצי ליה אם רוצה דאמר לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עלי [אם] תוציאנה מידו וכן הלכה. נראה לי דפיצוי זה של ראובן אינו כי אם שאומר לבעל חובו הילך חובך, דמסתמא הקונה שלא באחריות קונה בזול שאם יצא בה מערער שיפצהו משלו וכשבא ב"ח על שמעון ורצה שמעון לסלקו בזוזי ולא רצה ב"ח וקסבר אביי אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה, אבל ראובן שהוא בעל חובו מצי מסלק ליה ומן הדין יכול ראובן לסלקו אם רוצה משום דלא יהא לשמעון תרעומת עליו ולא מצי אמר ליה ב"ח לאו בעל דברים דידי את שהקרקע שהיה משועבד אינו בחזקתך שמכרתו שלא באחריות ואיני רוצה לקבל חובי ממך שע"מ [כן] מכרתו שלא באחריות כשאבוא לטרפו שאטרפנו. וחכמי רינשבורק היו מדקדקין מכאן שאין אדם יכול למנות אפוטרופא לטעון בשבילו, דטעמא דראובן מצי מפצי משום דלא תיהוי ליה תרעומת אבל אי לאו הכי לא הוה מצי טעין בשבילו. ואומר אני שאין הנדון דומה לראייה דהתם ראובן מצי לפצות את שמעון מטענת עצמו ובעל חוב משיבו לאו בעל דברים דידי את שכבר יצא הקרקע מרשותך ומחזקתך, אבל אם היה בא לטעון טענת שמעון ולפצותו בטענת שמעון שהוא בעל דינו לא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את שהרי טענת שמעון הוא טוען שהוא בעל דינו. ורבינו שלמה בפ' המפקיד [ב"מ ל"ט.] פירש אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן לפי שלא ימצאוהו, מכלל דאם הוא בעצמו מוצא שיכול להעמיד.
<h2>דף ט.</h2>
ראובן שמכר לשמעון בית או ספר בחזקה דאמר לך חזק וקני ושמע שמעון שיש עסיקין על הבית או על הספר ואמר שמעון איני רוצה לקנותו שיש עליו ערער דינא קאמר, ואם נזקק לבית אחרי שמעו העסק ולא חשש לו והלך והחזיק אפילו חזקה רעועה כי הא דדש אמצרי לידע מה היא צריכה ואח"כ אמר איני חפץ בה מפני העסק אינו יכול לחזור בו, כדאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שפירש לו בלא אחריות אני מוכר לך וכגון דאמר לו לך חזק וקני ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה אחרי שמעו את העסק יכול לחזור בו ולומר איני חפץ בה דטעמא דלוקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה שתהא שעה בידו והכא לא היתה שעה בידו אפילו יום אחד, משהחזיק בה אחרי שמעו את העסק אינו יכול לחזור מדהחזיק גילה דעתו דלא חשש בעסק וחזרתו אינו בשביל העסק אלא בשביל דבר אחר, ואפילו לא החזיק בה אחרי שמעו העסק אלא חזקה רעועה כי הא דדש אמצרי דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקיבלת מכי דשיתא אמצרי ולא חששת לשעה בידך יום אחד, איכא דאמרי אפילו באחריות נמי כיון שנתרצה בעסק אינו יכול לחזור דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך, וכן הלכה.
ומי שחייבוהו ב"ד לשלם לחבירו מלוה או נזק אינו יכול לכופו ליתן לו כסף אלא שוה כסף ואפילו סובין, כדאמר [ז'.] רמי לי' אביי לרבה כתיב מיטב שדהו מיטב אין מידי אחריני לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ומסקנא כל מילי דיהיב ליה מטלטלין אפילו סובין מיטב הוא דאי לא מיזדבן בהאי מתא מיזדבן במתא אחריתא לבר מארעא דליתיב ליה מיטב כי היכי דלקפוץ עליה זבינא, ולמלוה בבינונית, ואי פרע מטלטלין (ו)כל דשוה כסף כדכתב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' ומה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. וה"מ דיודעין דלית ליה כסף אבל ידעינן דאית ליה כסף יהיב ליה, דאמר רב הונא או כסף או מיטב ואיתיביה רב נחמן ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ושני ליה הכא במאי עסקינן דלית ליה כסף מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי ליה כסף קמ"ל. ונראה לי דלא מצי להשביעו דלית ליה כסף כיון דרבי רחמנא שוה כסף.
האחין שחלקו ובא להן אח או שבא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהן אמר רב בטלה החלוקה וחולקין כבתחילה ושמואל אמר ויתר. אע"ג דהלכתא כשמואל בדיני בהא הלכתא כרב, דאמר אמימר בפ' בית כור עפר [ב"ב ק"ז.] הילכתא בכולהו בטלה [מחלוקת] אמר רב הונא הידור מצוה עד שליש במצוה, שאם נזדמן לו אתרוג בכ' פשיטים ובא לו אחר יפה ממנו בל' יקנה אותו של ל' משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות.
<h2>דף ט:</h2>
וכל נזקין שאדם חייב לשומרן שלא יזיקו ומסרן לחרש שוטה וקטן לשמור והיזיקו חייב חוץ מן האש שאפילו מסר לו שלהבת וליבה פטור כר' יוחנן דאמר מסר לו אפילו שלהבת וליבה פטור מאי טעמא צבתה דחרש קא גרם שהוא ליבה אבל שורו ובורו מעצמן מזקי בלא צבת חרש שוטה וקטן.
<h2>דף י:</h2>
ויש שאינו עושה אלא מקצת הנזק וחייב בכל הנזק כגון שנים שיושבין על הכלי ולא נשבר ובא השלישי וישב עליו עמהן ונשבר האחרון חייב כדתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שיברוהו ובא אחד וישב עמהן ושיברו האחרון חייב ואמרינן אי בלאו איהו לא מיתבר פשיטא ומסקנא לא צריכא דבהדי דקא סמך בהו מיתבר מהו דתימא כוחו לאו כגופו דמי וליפטור קמ"ל דכגופו דמי וחייב.
<h2>דף יא.</h2>
וגנב שגנב בהמה ומתה אצלו או כלי ונשבר אצלו אין הבעלים מיטפלין בנבילה ולא בשברי כלים אלא הנבילה והשברים של גנב והגנב משל(י)ם לבעלים דמי הבהמה וכלים, וכן גזלן משלם דמים והנבילה והשברים שלו. אבל שואל ששאל בהמה ומתה כדרכה אצלו יחזיר הנבילה והשברים לבעלים ויוסיף עליהן עד כדי דמיהן, כדפסיק תלמודא הילכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא שמין לשואל דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי דינא הכי והלא יש לבעלים ליטפל בשברים שתיק רב שהודה להם, וכן הלכה.
<h2>דף יא:</h2>
אמר עולא א"ר אלעזר האחין שהן מתפרנסין עצמן מתפוסת הבית ובאין לחלוק נכסי אביהן מה שעליהן שמין מי שמלבושו יקרין משל אחיו ומעלה דמים לאחיו (ו)אם הן שוין קטנים וגדולים וכולן נושאין ונותנין בתפוסת הבית, אבל אי אית גדול הבית שנושא ונותן בשביל כולן ואילבש ואיכסי מן הממון מה שעשה עשוי כי היכי דלישתמעון מיליה לבני אדם הנושאין ונותנין (אמו') [עמו]. אבל שעל נשיהן ובניהן אין שמין דהא מחיל כל אחד לאחיו דכבוד נשים ובנים ובנות עדיף. אמר רבא פעמים מה שעליהן נמי אין שמין כגון גדול אחי כדפרישית, וכן הלכה. בירושלמי בהאשה נקנית [הל' ד'] ר' אבין פשיט[א ליה] כלי רגל וכלי שבת מביאין באמצע וחולקין.
אמר ר' אלעזר הלכה גובין מן העבדים לבעל חוב וכן אם עשאו אפותיקי (למוכרו) [ומכרו] לאחר, וכדרבא דאמר עשה עבדו אפותיקי ומכרו לאחר בע"ח גובה הימנו, אבל מן היתומים של לוה אינו גובה אם לא עשאו אביהם אפותיקי דבמטלטלין נוטל ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבע"ח וכדרב נחמן דאמרי הוה עובדא ודון דייני דנהרדעא וגבו מעבדי דיתמי שלא היו אפותיקי ובפומבדיתא אגבו רב חנון מעבדי דיתמי ואמר (ליה) [להו] רב (חנון) [נחמן] זילו אהדרו העבדים ליתמי ואי לא מגבינן אפדנייכו מינייכו ואתן ליתמיה, וכן הלכה.
<h2>דף יד:</h2>
ותנו רבנן שוה כסף מלמד שאין ניזקקין לניכסי יתמי לגבות מהן אלא לנכסים שיש להן אחריות מאי משמע א"ר אסי שוה כסף ולא כסף עצמו ועבדים ושטרות כסף נינהו, ואם קדם בעל חוב ותפס כסף של אביהם בחיי של אביהם גובין לו מהן וכן הלכה. על פי עדים בני חורין (לבני) [ובני] ברית מצו להעיד ולא עבדים דלא בני עדות נינהו דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' לא יומתו על פי אבות שאין להן חייס בנים והן עבדים, בני ברית למעוטי גוים שאין בני עדות וכן הלכה.
<h2>דף טו.</h2>
והנשים בכלל הנזק ואמר מנהני מילי אמר רב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא דתנן האשה פגיעותיה רעה היא שחבלה פטורה, לפי שאין לה מה לשלם דמה שקנתה אשה קנה בעלה כדתנן נתגרשה האשה חייבת לשלם אלמא הפטור אינו אלא מפני שאין לה לשלם. וכן האשה השווה לאיש לכל מיתות ולכל דינין שבתורה, וכן הלכה.
<h2>דף טו:</h2>
כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא והוי תולדה דקרן וחצי נזק דינו וקנסא הוא ואין דנין בבבל, ואי אכיל זוטרי תולדה דשן הוא ומגבינן ואי ברשות הניזק אכל משלם נזק שלם וממונא הוא. ואי תפס הניזק גובה חצי נזק, ובין כך ובין כך בין היכא דמגבינן ובין היכא דאין מגבין משמתינן ליה ומסלק היזקו להמית כלבו כר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו שנאמר לא תשים דמים בביתך. וכשם שמסלק כלב רע כך מסלק אדם רע ועבד רע וכל מיני היזק מביתו ואם לא סילק משמתינן ליה עד דמסלק.
<h2>דף יט:</h2>
השן מועדת לאכול את הראוי לה. ואם אכלה דבר שאין דרכה לאכל אלא ע"י הדחק חייבת נזק שלם וכגון שאכלה דבר מאכל, דתניא פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין משלם נזק שלם אע"ג דאורחא דפרה בכרשינין ואורחא דחמור בשעורין, ואמר רב פפא השתא דאמר מידי דלאו אורחה הוא ואכלה ליה ע"י הדחק שמיה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמור דאכל בניניתא משלמין נזק שלם. ונראה לי דאע"ג דממונא הוא, כיון דלא שכיחה דלא מגבין בבבל. אבל אכל דבר שאינו מאכל אינו משלם אלא חצי נזק, דתנן אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. וכל חיובי שן ורגל אינן אלא ברשות הניזק כדכתב ושילח ובער בשדה אחר ואמרינן [ב':] ושילח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל ובער זה השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל.
ובהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה הלחם ושיברה הסל עם אכילת הלחם חייבת אתרווייהו נזק שלם וגובין בבבל, ואם אחרי שאכלה הלחם שיברה הסל חייבת חצי נזק על הסל ואין גובין בבבל, דאמר ההוא חמרא דאכיל לנהמא ופלסיה לסלא וחייביה רבי יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק ופריך ואמאי כיון דאורחא למיכל לחמא אורחא לפלוסי סלא וליחייב נזק שלם אסל ומשני דאכיל והדר פליס, מכלל דאי פליס בהדי דאכיל מיחייב נזק שלם. וכן ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא סריך סליק אכלה לליפתא ופליס לדנא וחייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם דכיון דאורחה למיכל אורחא למיסרך ולמסלק, וכן הילכתא בתרווייהו עובדי.
<h2>דף כ.</h2>
ואם אכלה פירות ברה"ר מעל גבי חבירתה חייבת דאמר אילפא בהמה ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מע"ג חבירתה חייבת מאי טעמא גבה דחבירתה כחצר הניזק דמי. וכן אם אכלה פירות מתוך קופה המופשלת בצואר חבירו, ואע"ג דדחיא ליה בקופצת ומשונה היא ותולדה דקרן הוא וחייבת דקתני בחצי נזק דקאמר, דיחוייא הוא ולא סמכינן עלה. ומי שהניח פירות ברה"ר ואכלתן בהמת חבירו פטור דהו"ל שן ברה"ר, ומתחייב לשלם מה שנהנה דמי שעורין בזול.
אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק כשמואל דאמר לא שנו הא דתנן בד"א ברשות הניזק אבל ברה"ר פטור אלא פירות וירקות אבל אכלה כסות וכלים חייבת ברה"ר, ואע"ג דרב פליג עליה ואמר אפילו בכסות וכלים פטור ברה"ר הא קיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני, ועוד דר' יוחנן קאי בהא כשמואל, ומיהו אין גובין בבבל דתולדה דקרן הוא, ומשום שינוי לא מיפטר דעבידי אינשי דמנחי גלימיהו ברה"ר ומיתפחי. אבל בהמה לאו אורחיה למירבץ ברה"ר ואם רבצה ובעטה בה בהמה מהלכת חייבת, ואע"ג דאמר ר"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ולא פליג עליה ר' יוחנן, בהא (ו)לית הילכתא אלא כרבא דהוא בתרא דאמר רבא [כ"ד:] אם תימצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור א"ל רב פפא ר"ל קאי כוותיך בשתי פרות א"ל בההיא אנא חיובי מחייבנה מאי טעמא דאמר כי הוה לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. פר"ח פסק הילכתא כדריש לקיש דר' יוחנן קאי כוותיה ודברי רב פפא ורבא נדחו.
ירושלמי רבה אמר אכלה (שיעורא) [שעורים] משלם תבן וכיון דתניא (רבה) [ורבה] רבו של רבא קיימא לן כוותיה.
<h2>דף כא.</h2>
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם הוא עביד לאוגורי שכבר השכירוהו הבעלים פעם ופעמים ואע"ג דהוא גברא דלא עביד לאיגורי דאית ליה ביתא אוחרי חייב להעלות לו שכר, אבל אי לא קיימא לאוגרי אפילו עביד למיגר זה הדר א"צ להעלות לו שכר דמה חיסרו ומה הזיקו דאמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכרו, והשוכר בית מראובן ונמצאת שהוא של שמעון מעלה שכר לשמעון אע"פ דשלא מדעת שמעון דר בו, תרתי רישא קאמר דא"צ להעלות שכר וסיפא קאמר דצריך להעלות, לא קשיא הא דאמר צריך דקיימא לאגרא והא דאמר א"צ דלא חסריה מידי, והוא דאין הבית חדש אבל הבית חדש דחסריה שחרתא דאשייתא שמשחיר כותלי הבית מעלה לו מה שחסרו. וה"נ דן רב נחמן דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר דההוא גברא דבנא אפדנא אקילקלתא דיתמא אגבייה ר"נ לאפדניה מיניה ונתן ליתומים בשביל שכר דירה שדר על הקרקע שלהם, לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא כי הכא דחורבא הוות וצריך להעלות שכר ולהכי חייב, לא להכי חייבם משום דקיימא לאגרא שהרי בעודה חורבא קדמנאי [הוו דיירי ביה] ויהיבו ליה ליתמי דבר מועט וא"ל ר"נ לההוא דבנא אפדנא זיל פייסינהו ליתמי ותן להם המועט שהיו הראשונים נותנין להן ולא אשגח ואגבייה ר"נ אפדניה מיניה ונתן ליתומים עד שיפייסם. והא דאמר רב סחורה אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר [משום שנאמר] ושאייה יוכת שער, בביתא דלא קיימא לאוגרי מיירי דאע"ג דהוא עביד למיגרי ונהנה בדירתו חנם אשמעינן דהוא נמי מהנה לבעה"ב שלא תכה שאייה בשער. ואפילו לר' יהודה דאמר [ב"מ קי"ז:] אסור לאדם שיהנה מממון חבירו בחנם הכא לאו בחנם היא. ונ"ל דכל הבתים בזמן הזה לאוגרי קיימין ואע"ג דלא השכירה מעולם, שהרי הכל נוהגין דמי שיש לו בית שא"צ לו לדירה משכירה לאחרים.
<h2>דף כא:</h2>
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושיברו את הכלים משלמין נזק שלם. טעמא דקפצו הא נפלו פטור אלמא קסבר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ותניא נמי הכי דנפלו פטור דסופו באונס פטור. וכן הלכה כאיכא דאמרי [ב"מ מ"ב.] אמר רב יוסף תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, דמתני' וברייתא דמסייע ליה, ואע"ג דללישנא דקאמר חייב מוקמי' להו דמקרבי כלים לגבי כותל דאי קפצי לבראי קפצי, שינוייא הוא ולא סמכינן עלה. ולגבי כספים קיימא לן כלישנא קמא דרב יוסף דשמואל קאי כוותיה בכספא ואמר [שם] אין להם שמירה אלא בקרקע ואם שמרן במקום אחר הוי פשיעה ואפילו סופו באונס.
<h2>דף כב.</h2>
גמל טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני והדליק את הבירה בעל גמל חייב שהרי הוא מזיק בידים דלא איבעי ליה לאפושי בטעוניה כולי האי וגובין בבבל, ואם הניח חנווני את נרו מבחוץ חנווני חייב דאיהו פושע דלא איבעי ליה לאנוחי מבראי והאי נמי גובין בבבל.
<h2>דף כב:</h2>
והמדליק את הגדיש ועבד סמוך לו ונשרף הגדיש והעבד, חייב על הגדיש, ועבד היה לו לברוח וכשלא ברח הוא פשע בעצמו. ותשלום הגדיש גובין בבבל. עבד כפות לו ונשרף פטור אף על הגדיש דקלב"מ דחייב מיתה על העבד, ואפי' לא התרו בו על העבד, דפטור ממיתה פטור על הגדיש דחייבי מיתות שוגגין פטורי מממון.
הקשה לי חתני ר' יואל הלוי הא דאמר בפ' כיצד הרגל לא צריכה בגדי דחד ועבדא דחד אלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ואמר נמי בפ' שור שנגח קמא [מ"ב.] אין אסון באשה יענשו יש אסון לא יענשו אע"ג דמיתה לאשה ותשלומין לבעל פטור, ובפ"ק דסנהדרין [י'.] אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בתשלומין. והשבתי לו כל היכא דחיוב מיתה קודם לחייוב תשלומין פטור מתשלומין כי הכא דהיצית בגופו של עבד ונתחייב מיתה ואח"כ נשרף [הגדי ו]הגדיש וכן הכה אשה ונתחייב מיתה ויצאו ילדיה דהם תשלומן, ואמר רבא [קי"ז:] הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו שיבר את הכלים פטור דכיון דחייב מיתה על הרדיפה פטור מתשלומין של כלים שמשבר אלמא חייב מיתה והדר תשלומין אפילו [בשני] בני אדם פטור, והא דסנהדרין מיירי דתשלומין ומיתה באין כאחת על ידי הזמת העדים הילכך היכא דבאין לו מיתה ותשלומין באדם אחד פטור מן התשלומין דקים ליה בדרבה מיניה במיתה ואם בשני בני אדם דלא קם על זה שחייב לו תשלומין בדרבה מיניה חייב תשלומין. וה[ד]תניא [כתובות ל"א.] הגונב כיס בשבת עד היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחת, כיון דעל ידי הגניבה באת לו המיתה הוי כמו מיתה ותשלומין כאחד. והקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה הא דתנן בפ"ק דערכין [ו':] הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר כו' ותניא בגמ' היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב, אלמא אע"ג דמיתה קדים חייב. והשבתי לו מה ענין גיטין אצל פסחים, התם על העבירה שנתחייב בה מיתה לא נתחייב תשלומין ולהכי חייב לשלם, אבל בעבד וגדיש עבירה אחת הוא בשריפת העבד נשרף גם הגדיש הלכך פטור וכן ברדיפה שנתחייב מיתה נתחייב תשלומין הילכך פטור.
<h2>דף כג.</h2>
והילכתא כר' יוחנן דאמר אשו משום חציו דכולהו מתניתא כוותיה דייקי, ואע"ג דשני להו ריש לקיש אליביה שינוי נינהו, ועוד דר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן לבר מתלת, ועוד דהא רבא דהוא בתרא אמר קרא ומתנייתא מסייע לר' יוחנן. ומסקנא לר' יוחנן תרווייהו אית ליה משום חציו ומשום ממונו, והיכא דכלו חציו שהיה גדר בין החצירות ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והיזיקה בחצר אחרת דפטור על הטמון וחייב על הגלוי וכגון שהיה לו לגודרה עד שלא הגיע הדליקה, אבל אם לא היה לו לגודרה פטור אף על הגלוי, וכיון דאית ליה נמי לר' יוחנן דאשו משום ממונו הוא דחייב ממונו שהיזיק הוא והיכא דנפלה גדר והיה לו לגודרה ולא גדרה חייב על הגלוי והוי כשאר ממונו וגובין בבבל, אבל אם לא היה לו לגודרה דהוו חציו אין גובין בבבל. אשו משום חציו, הוא עצמו מזיק בגופו ובידו, משום ממונו, כשורו שהיזיק.
הכלב שנטל חררה והלך לגדיש של בעל חררה והדליק את הגדיש (ב)על החררה משלם נזק שלם וגובין בבבל ו(ב)על הגדיש משלם חצי נזק ואין גובין בבבל דלאו שן הוא. [הא] דבעי למיפשט מהכלב שנטל את החררה דפי פרה כחצר הניזק דמי, אמאי לא פשיט ליה מרישא דמתני' דקתני [י"ט:] הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות בד"א ברשות הניזק, אלמא פי פרה כרשות הניזק דאי כרשות המזיק ל"ה חייב. והסוגייא הכי, דאכלה היכא אילימא בחצר בעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר כלומר ברשות הניזק, ומשני דאכלה בגדיש דבעל חררה דהיינו רשות הניזק, תיפשוט דפי פרה כלומר מדקאמר דאכלה הכלב בגדיש דבעל חררה ומשלם נזק שלם [ל]בעל החררה, אלמא פי הכלב כרשות הניזק דמי וקרינן ביה ובער בשדה אחר דאם פי הכלב כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כלומר למה נכנס לחמך בחצירי בלא רשותי ויפטר דתנן [מ"ז.] הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמה של בעה"ב פטור, והוא הדין לפי פרה שאכלה פירות בחצר הניזק (דבחצר הם לא) [דכחצר הניזק] דמיא וחייבת, ותפשוט ממתני' דכלב הבעיא דפרה דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי וחייב או כחצר המזיק ופטור. ואי אמרת כחצר המזיק וכו', בעל הבעיא סיים דבריו ומן הבעיא הוא, והכי קאמר ואם תאמר פשיטא דכחצר הניזק דאי כחצר המזיק שן דחייביה רחמנא דתנן במתני' הבהמה מועדת לאכול את פירות וירקות בד"א ברשות הניזק היכי משכחת לה, אמר רב מרי כגון שנתחככה, כלומר הא תרצה רב מרי שנתחככה, וירקות ולאכול דמתני' לאו אכילה ממש היא אלא לשון השחתה כגון אש אוכלת (דבורכת בר'), ולא איתרצא הבעיא, אבל ממתני' דכלב שנטל חררה מצינן למיתרצא [ד]התם אכילה ממש הוא דהא שנטל קתני וכלב לא נטל אלא בפיו וקתני על החררה משלם נזק שלם, אלמא פי כלב כחצר הניזק וה"ה נמי פי פרה.
<h2>דף כג:</h2>
הנו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף א"ל לאביי זיל אימא להו ליצנעינהו א"ל יכלו למימר לך ליגדר מר גדרה בארעיה דעל הניזק להרחיק את עצמו דלאו גירי דמזיק נינהו הנו עיזי, א"ל ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, א"ל כשחתרה אי נמי דאי נפל גודא בלילה. מהכא שמעינן דשן דחייב רחמנא בשדה אחר דלא מיחייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה, אבל אי לא גדר ארעיה ונכנסה בהמה ואכלה פטור. והא דמכריז רבא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תרי תלתא זימני למינטרינהו עד יום השוק אי צייתי צייתי ואי לא שחטינן להו קודם השוק ואמרי' להו תוב אמסח ומכור הבשר וקבל זוזך ואע"פ שיש להם הפסד. ואם תאמר אמאי לא אמרי' הכא כדלעיל ליגדרו אינהו גדרא בארעייהו. תריץ הנו עיזי דשוקא כיון דלא קביעי לא מיחייב בהו למיגדר משום שבוע ושבועיים אלא אמרי' להו לבעלי בהמות לשמור, אבל עיזי דבי תרבו קבועין כל השנה ואמרינן לניזק לסלק עצמו. פר"ח הא דמכריז [רבה] ואיתימא רב יוסף לאו דסמכה [היא ד]רב יוסף כשמעת[יה](א), והא איסתלק מדברי אביי, ולרבה לא (אית ליה) [אית]ברירה (דכרוז) [דדבריו] נינהו, דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף, לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.
<h2>דף כד:</h2>
המשסה כלבו של חבירו בחבירו, משסה וודאי פטור דאפי' הגרמה ליכא דמצי אמר ל"ה ידענא דמשתסי, אבל בעל הכלב דידע דמישתסי ולא הו"ל לשהויי בביתיה מאי, מי הוי כאילו עבד ההיזק או לא, ולא איפשיט אם חייב אם פטור, וכיון דלא איפשיט לא מגבינן מיניה ואי תפס (אם) [לא] מפקינן מיניה.
אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק כשמואל [כ'.] דאמר לא שנו הא דתנן בד"א ברשות הניזק אבל ברה"ר פטור אלא פירות וירקות אבל אכלה כסות וכלים חייבת ברה"ר, ואע"ג דרב פליג עליה ואמר אפילו בכסות וכלים פטור ברה"ר הא קיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני, ועוד דר' יוחנן קאי בהא כשמואל, ומיהו אין גובין בבבל דתולדה דקרן הוא, ומשום שינוי לא מיפטר דעבידי אינשי דמנחי גלימיהו ברה"ר ומיתפחי. אבל בהמה לאו אורחיה למירבץ ברה"ר ואם רבצה ובעטה בה בהמה מהלכת חייבת, ואע"ג דאמר ר"ל כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ולא פליג עליה ר' יוחנן, בהא (ו)לית הילכתא אלא כרבא דהוא בתרא דאמר רבא [כ"ד:] אם תימצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור א"ל רב פפא ר"ל קאי כוותיך בשתי פרות א"ל בההיא אנא חיובי מחייבנה מאי טעמא דאמר כי הוה לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. פר"ח פסק הילכתא כדריש לקיש דר' יוחנן קאי כוותיה ודברי רב פפא ורבא נדחו.
<h2>דף כו.</h2>
שור האיצטדין רב אמר כשר לגבי המזבח, והילכתא כוותיה דהתניא כוותיה. הא דתניא ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר רובע אינו משלם, אוקמה אביי בדרבעה ולא קטלה כגון שהיה רבעה בעל כורחה ובתר דאלבשה יצר ותקפה יצרה אתרו בה סהדי וקיבלה התראה ואישתכח דמעיקרא בעל כורחה היא וכאילו הוא קטלה וכי האי גוונא אמר אביי אינו משלם כופר, אבל רבעה וקטלה אע"ג דלא מתכוין להזיק משלם הכופר כמה דמשלם רגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והרגו כדאמר בסו"פ כיצד הרגל [כ"ו.], והתם עיקר (והכי אימרא) [והכא מימרא] וקיימא לן כדסלקא במקום עיקרה, ותו דאמר לקמן [מ"ג:] מועד שלא בכוונה משלם כופר, ולא חיישינן להא דרבא דאיכא למימר רבא טעמא דר' שמעון קא מפרש וליה לא ס"ל. פר"ח.
אדם מועד לעולם נזק לשלם בין מזיד בין באונס בין ברצון, אבל ארבעה דברים אין משלם בשוגג ולא באונס, דתנן סימא את עין חבירו ושבר את הכלים בשוגג חייב וקתני סימא את עין עבדו דומיא דשבר את הכלים מה התם נזק אין ד' דברים לא אף סימא את עין חבירו בשוגג נזק אין ד' דברים לא. ואמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא היכיר בה מעולם ועמד ונפלה והיזיקה, לענין נזקין חייב, לענין ד' דברים פטור דשוגג הוא ואדם מועד אפי' בשוגג לשלם נזק אבל לא ד' דברים כדאמר. היכיר בה ושכחה, לענין נזקין חייב דשוגג הוא, לענין ד' דברים פטור. וכן נתכוון לזרוק ארבעה וזרק שמונה והיזיק כולהו חייבין בנזקין משום דאדם מועד בשוגג ושגג בזריקה יתירה. ובין היזיק אדם ובין היזיק כלים באבן גובין בבבל, וכי אמרינן ניזקי אדם באדם אין גובין היינו במתכוין דלא שכיחא אבל בשאין מתכוון כי הכא שכיח. ואמר רבא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור המשבר דמנא תבירא תבר, והזורק מיהא חייב מדקרי ליה מנא תבירא. ואמר רבא זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן פטור הזורק, מ"ט בעידנא דשדי פסוקי מפסקי גיריה ובמה שקדם וסילק לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. נראה לי דבכולהו גרסינן רבה דרבה לית ליה דינא דגרמי, אבל רבא אית ליה דינא דגרמי כדפרישת לקמן [צ"ח:]. וכל דברי רבה הלכה הן לבד מגרמא, וגובין אותו בבבל.
<h2>דף כז.</h2>
ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [מ"ח.] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
לא צריכא דרובה קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא מהו דתימא ניזול בתר רובה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא המע"ה, חבית גדולה מכד שהרי בכד [שואבין] מים (שאובין) דכתב וכדה על שכמה, והיינו כשמואל דאיתמר [מ"ו.] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, ומסקנא ל"צ דזל רדיא וקם בדמי בישרא רב אמר זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסור אבל בממונא המע"ה. והילכתא כשמואל בדיני, ועוד דמתני' דהכא מסייע ליה.
<h2>דף כז:</h2>
המניח את הכד ברה"ר או כלי אחר ובא אחד ונתקל בה ונשברה פטור, ואמאי פטור והא איבעי ליה לעייוני ומיזל אמר רב בממלא כל רה"ר חביות ושמואל אמר באפילה שנו ור' יוחנן אמר בקרן זוית. ואע"ג דדן שמואל כשמעתיה וחייב את הניתקל ושיבר משום דהו"ל עייוני ומיזל כדאמר הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל את הניתקל ושיבר משום דהו"ל עייוני ומיזל ואמרי' בשלמא שמואל כשמעתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל, ושני רב פפא דלא ס"ל רבא כשמואל, והא דדן רבא וחייב קרנא דבי עצרי היה דכיון דברשות מנחי כליהם לשם וידוע שכלים מונחים שם איבעי ליה לעייוני לכל אדם ומיזל התם, אבל בדוכתא אחריתי או תמן שאין אותן [עושין] יין פטור דלא אמרי' איבעי ליה לעייוני ומיזל במקום שאין דרך להניח שם כלים דברי ליה כבני מערבא דאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ופטור אם נתקל ושיבר, וכרבא ורב פפא דבתראי נינהו קיימא לן. אוקמא רב למתני' בממלא רה"ר חביות שאין לו מאין יעבר אבל אם אינה מליאה אמרי' איבעי ליה עייוני ומיזל ואם שיבר חייב וכן הדין, ושמואל אמר באפילה פטור אבל באורה אם שיבר חייב, ור' יוחנן אמר בקרן זוית פטור. וסוגיא דשמעתין בממלא רה"ר כולה אפי' אם שיבר פטור, ובאפילה או בקרן זוית נתקל פטור שיבר חייב דקיימא לן כר' יוחנן דהא אמר רב פפא מתני' דיקא כוותיה, ותוב הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפי' אנוס חייב בנזק, ושמואל ורב דמחייבי כה"ג בנתקל כל שכן דמחייב ר' יוחנן, ואסיקנן דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי הוה דכיון דברשות קא עבדי מחייבינן לעוברין ושבין לעייוני ומיזל, אבל זולתם באפילה או בקרן זוית לא דאמר אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.
איתמר רב יהודה אמר לא עביד אינש דינא לנפשיה אלא ליזיל קמי דיינא ורב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, היכא דאיכא פסידא כגון שישמוט בעל דינו הפירות אם ימתין עד שיבא לפני ב"ד כולי עלמא לא פליגי דעביד אינש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דליכא פסידא, והילכתא כר"נ דהא פליגי רבנן עליה דבן בג בג ואיהו דאמר כרבנן, ועוד דהילכתא כר"נ בדיני.
<h2>דף כח:</h2>
ואמר רבא [כ"ז.] נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [מ"ח.] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
<h2>דף כט.</h2>
נשברה כדו ברה"ר כגון שנתקל ונפל ונשברה והחליק אחר במים או שלקה בחרסיה חייב הנתקל בעל הכד. ר' יהודה אומר במיתכוין חייב אם שיבר במיתכוין שלא נתקל חייב, שאין מיתכוין שנתקל פטור. ומוקי לה אביי בתרתי פליגי בפושע ובמפקיר נזקיו, ת"ק דהוא ר"מ סבר נתקל פושע הוא ואם היזיק בשעת נפילה חייב, ואם הפקיר מים והחרסים ולקה בהן אדם קסבר ר"מ דחייב והכי קאמר הפקירן והחליק אחר במים או שלקה בחרסים לאחר נפילה חייב, ור' יהודה סבר במתכוין לשבר ולא נתקל חייב (דנתקל לאו פושע הוא) וכן אם נתכוין לזכות בחרסים ובמים שלא הפקירן חייב, אבל אם הפקירן שלא נתכוין לזכות בהן או לא נתכוין לשבר אלא שניתקל ושיבר פטור. והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא, ומפקיר נזקיו כי הכא דנתקל ואנוס הוא פטור מדיני אדם, מדקרי ליה ר' יהודא בברייתא חכמים דתניא נשברה כדו ולא סילקה נפל גמלו ולא העמיד וכגון דאיתקיל ואיתקיל ביה גמליה ר"מ מחייב בהיזיקה וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והיכא דאפקיר נזקיו ברה"ר שלא ע"י אונס וכגון שהיניחן שם מדעת והפקירן פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור, ואמרינן במסקנא דר' יוחנן דאמר חייב. ונראה לי דהלכה כר"י חדא דהוא רביה דר' אלעזר והיכא דלא איפסק הילכתא כתלמיד עבדינן כרביה, ועוד דמתני' [ל'.] דייקי כוותיה דתנן השופך את המים ברה"ר והוזקו בהן אחרים חייב בנזקו, וסתם שופך מפקיר הוא וקתני חייב. וכל אילו חיובים גובין אותן בבבל.
<h2>דף ל.</h2>
והמצניע דבר היזיק בכותלו של חבירו סמוך לרה"ר ובא בעל כותל וסתר את כותלו ונפלו לרה"ר חייב המצניע ופטור בעל הכותל, והוא שהיה כותל רעוע ועומד לסתור אבל בכותל בריא חייב בעל הכותל ופטור המצניע וגובין הנזק בבבל.
כללא דמילתא כל דבר שאדם מוציא לרה"ר והיזיק חייב המוציא בין הפקירו בין לא הפקירו ואפי' הוציא ברשות ב"ד כגון גורפין ופותקין מערותיהן וביבותיהן ומוציא זבלו ואם היזיקו חייב, אם הוא דבר שמשביח ברה"ר כגון מוציא תבנו וקשו לזבלים קנסו גופו אטו שבחו דכל הקודם בהן זכה, לבד בנר חנוכה דלר' יהודה אם היזיק פטור מפני שמוציאו ברשות דמצוה, ודבר שאין בו שבח ברה"ר לא קנסו גופו כדאמר ר"נ בר יצחק גלל קא רמית דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו כגון גלל, וכן הלכה דקנסו גופו משום שבחו, ופליגי בה רב הונא אמר הלכה ואין מורין כן אבל הקודם מאיליו זכה ורב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן לכל לזכות בדבר המזיק לרה"ר וליטלו לעצמו. שני דברים שאין ברשות של אדם [ואמר ר' אלעזר] משום רבו ר' ישמעאל הלכה כמותו.
<h2>דף לא.</h2>
ושני בני אדם המהלכין זה אחר זה ונתקל השני בראשון והוזק או בגופו או בכלים שנושא, הראשון שנתקל חייב בנזקי שני אפילו למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא מפני שהיה לו לעמוד עד שלא יתקל בו השני או היה להזהיר את השני שלא יתקל בו.
<h2>דף לא:</h2>
ואמר רבא [כ"ז.] נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [שם] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו זה כנגד זה ונשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה, שכשם שיש רשות לבעל חבית להלך כאן כך יש רשות לבעל הקורה ואין לו פשע כלל. היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון מהלך אחריו ונשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה כי בעל חבית פשע שרץ עליו, ואם עמד בעל קורה חייב בין לכתף בין לפוש דהוה ליה להזהיר, ואם היזהירו ואמר לו פטור. היה בעל קורה אחרון חייב שפשע ורץ על החבית ושיברו, ואם עמד בעל חבית פטור בעל הקורה שבעל החבית פשע שלא היזהיר לבעל הקורה, ואם היזהיר לבעל הקורה ואמר לו עמוד ולא עמד חייב. ואע"ג דכל אלו הן נזקי אדם באדם נגבין בבבל, דכי אמרינן נזקי אדם באדם במזיק בידים ובמתכוין.
<h2>דף לב.</h2>
שנים שהיו מהלכין בדרך אחד רץ ואחד מהלך או שניהם רצין והיזיקו זה את זה פטורין, בהוזקו זה בזה עסקינן דאילו היזיקו חייבין. ותניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב אם הוזק בו המהלך מפני שהוא משנה, ואמר ר' יוחנן הלכ' כאיסי, ומתניתין דקתני אחד רץ ואחד מהלך פטור מוקי לה רבי יוחנן בע"ש בין השמשות שהוא רץ ברשות דמצוה למהר להכין לקראת שבת, וכן הלכה כר' חנינא דאמר בואו ונצא למהר להכין לקראת שבת כלה ומלכא, ולהכי אמר כלה ומלכא דחייב אדם לצאת לקראת כלה ולקראת המלך וכ"ש לקראת שתיהן כאחת, ושבת היא כלה לישראל כדאמרינן באגדה [מד"ר בראשית י"א] זכור את יום השבת אמר הקב"ה לישראל זכור מה שאמרתי לשבת כשאמר לפני שכל הימים יש להם בן זוג והוא אין לו בן זוג ואמרתי לו ישראל שאין להם זוג שנקראו גוי אחד הן יהיו בני זוגך, ומלכא על שם שהוא כמלך שאין בו לא עצב ולא מלאכה.
<h2>דף לב:</h2>
המבקע עצים ברה"ר והיזיק לרה"י או ברשות היחיד והיזיק לרשות (היחיד) [הרבים] או ברשות היחיד והיזיק לרשות היחיד אחר חייב, וכולן נגבין בבבל.
<h2>דף לג.</h2>
פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה"ב ונשכו כלב והוזק או מת פטור בעה"ב וכ"ש אדם אחר שנכנס, ואם אמר לו בעה"ב היכנס ונכנס בעה"ב חייב, ואם הוא בעה"ב שפעמים מצוי בבית ופעמים אינו מצוי ובא ועמד בשער וקרא לבעה"ב ואמר לו אין ונכנס והוזק פטור בעה"ב דאין קום אדוכתא הוא.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר שור תם שהיזיק ומכרו המזיק, עד שלא עמד בדין מכור לרדיא שהלוקח אינו צריך ליתן שכר חרישה לניזק, הקדישו מוקדש כדר' אבהו והניזק יתן דבר מועט להקדש ויקחנו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, שחטו כאילו לא שחט ואין משתלם ממנו דמי פחת שחיטה אבל הניזק משתלם מבשרו, נתנו במתנה נתנו לרידיא. ודייק מדקתני שחטו מה שעשה [עשוי] ואינו חייב לשלם פחת של שחיטה לניזק זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור ואפילו חפר בשדה המשועבדת לחבירו בורות שיחין ומערות וכ"ש השורף שטרותיו של חבירו, דשחיטת השור כגון חפירת בורות. קידם בעל חוב והגביהו מחזירו לניזק. משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק, ואם מכר המזיק או הקדיש או נתן או שחט לא עשה כלום וחייב לשלם דמי פחת שחיטה ואם קדם בעל חוב של מזיק ונטלו חייב להחזיר בין קדם חובו להיזיקו בין קדם היזיקו לחובו. שמעינן מינה מי שנתחייב בדין בדבר להחזירו, עומד הדבר ההוא בחזקת התובע ומעשה קניינו. אבל דין המועד אפילו אחר שעמד בדין כיון דאין משתלם מגופו אלא מן העלייה הוי השור בחזקת המזיק למכור ולהקדיש ולכל דבר, ואם קדם בעל חוב ונטלו אפילו מה שלוה אחר שהיזיק זכה ואין יכול הניזק להוציא מידו מאי טעמא השור מטלטלי הוא. ושמעינן מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלי מה שגבה גבה. וקיימא לן כי הא מתניתא, וקיימא לן נמי (לן) כרבי עקיבא דאמר הוחלט השור.
<h2>דף לה:</h2>
שור שהיה רודף אחר שור והיזיק זה אומר שורך היזיק טענת בריא והלה אומר לא כי אין טענתך ברורה אלא וודאי בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראייה. וכולה הא מתניתין רבנן הוא דפליגי עליה דסומכוס דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חלוקין על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ו.], וההיא משנה כולה סומכוס הוא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין אפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא המוציא מחבירו עליו הראייה. ומיהו רבנן נמי אית להו ממון המוטל בספק חולקין. וכל הני דהמניח את הכד דאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראייה אית ליה לסומכוס דחולקין, וכל הני דשור שנגח את הפרה דאמר סומכוס חולקין אית להו לרבנן המוציא מחבירו עליו הראייה. ובהא פליגי סומכוס סבר כל דבר שנולד בו ספק אע"פ שאחד מוחזק [יותר] מן חבירו באותו דבר חולקין כי הכא דבעל השור מוחזק בשורו יותר מבעל הפרה דאיהו וודאי ובעל הפרה ספק וקאמר סומכוס חולקין, וכן בשור שהיה רודף אחר שור זה אומר שורך היזיק וזה אומר לא כי בסלע לקה בעל השור המזיק ודאי ובעל (הפרה) [השור] הניזק ספק ואומר סומכוס חולקין. ורבנן סברו כיון דבעל שור המזיק ודאי ודאידך ספק אין ספק מוציא מידי ודאי אלא בראייה, כללא דמילתא לרבנן כל היכא דמצו בית דינא למיקם עלה דמילתא מי הוא ברור טענתו מחבירו מקמינן לנכסי ברשותו והוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראייה ואפילו תפיס האי דלאו ודאי, אבל אי לא מצו בית דינא למידע מי הברור בטענותיו מחבריה אלא שניהם טענותם ספק חולקין, כגון ספיקות דפרק החולץ ליבמתו [ל"ז:] כולהו אליבא דרבנן כגון ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא וניכסי דידי נינהו ויבם אמר את ברי דידי את ולית לך לא מידי טענת שניהם ספק לבית דין הוי ממון המוטל בספק וחולקין דלא מצי בית דין למיקם עלה דמילתא דשניהם ספק הן, אבל ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם ספק אמר אחיכון אנא ובני יבם אמרו לאו אחינא את הוי אינהו ודאי בני יבם ואיהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא בראייה, וכן כולהו ספיקי דהתם דרבנן הוא דאי סומכוס אפילו במקום ודאי חולק הספק חלקו המוטל בספק. ונפילות דפ' מי שמת [ב"ב קנ"ז] פליגי ב"ש וב"ה ב"ש כסומכוס ובית הלל כרבנן דמחזיקין את הודאי בנכסים והספק מוציא מחבירו ועליו הראייה, דתנן נפל הבית עליו ועל אביו אמרי ב"ש אע"ג דיורשי האב ודאי והן בני הבן שיורשין את זקינם ויורשי הבן הן כתובת אשה ובעל חוב (ויורשי הבן) ספק יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקת יורשי האב הן ודאין (ויבם) ויורשי הבן שהן ספק אם מוציא עליהן הראייה. ובנפל הבית עליו ועל אשתו [שם קנ"ח] וקאמרו ב"ה נכסים בחזקתן שהן נכסי צאן ברזל, פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרינן בגמ' בחזקת מי הם ניכסי צאן ברזל דקאמרי ב"ה, ר' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל לפי שהוא מוחזק בהן כי באחריותו הוי קיימי וריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו לפי כי בחזקת שניהם הוי קיימי שאם תתגרש דידה הם משום שבח בית אביה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל הם מנה ומאתים ונכסים היוצאין הם ניכסי מלוג שהן בחזקת האשה כי קנין פירות של בעל לאו כקנין הגוף הוא, וכן תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש [והללו באין לירש] ושניהם ספק יורש דאם הבעל מת ראשון בחזקת אשה הן ואם האשה מתה ראשונה בחזקת הבעל הן והואיל וספק הן יחלוקו ונכסים בחזקתן דקאמרי ב"ה בחזקת שניהם קאמר ויחלוקו, וכן הלכה. ספק ובני יבם בניכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ובני יבם אמרי אחונא את שניהם טענותיהם ספק הילכך חולקין, אבל לבתר דפלוג יבם בניכסי מיתנא טענת בני יבם ודאי שאומרים אנו יורשי יבם והספק ספק יורשו ועליו הראייה, ספק ובני יבם טענתן ודאי ברורה לב"ד שהם יורשין והספק ספק לפיכך עליו הראייה. ספק ובני יבם בנכסי סבא שניהם טענותיהם ספק ומה שאומרים בני יבם לספק אחונא את ספק הוא, הילכך מה שמודה כל אחד לחבירו שקלי אידך מוטל בספק וחולקין דאין לב"ד [ודאי לאחד] יותר משל חבירו [ל]מוקמי לממון בידיה (והוי) [וליהוי] אידך מוציא מחברו [הילכך] חולקין. ובנפל הבית עליו ועל אמו מודים בית הלל דיחלוקו, לפי שהנכסים היו בחזקת האם והבן, בחזקת האם שהיו שלה ובחזקת הבן הואיל והוחזקה נחלה של אמו על ידו לשבט אביו, הילכך הוי בחזקת שניהם ואין כאן ודאי מחבירו אלא שניהם שווין והללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. ור' עקיבא פליג אתנא קמא ואמר לב"ה נכסים בחזקתן, ואמרינן בחזקת מי הם הנכסים לר' עקיבא אליבא דב"ה, ר' אילא אמר בחזקת יורשי הבן דהוא ודאי כדפרישית טעמא לקמן ור' זירא אמר בחזקת יורשי האם שהיו שלה, כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אילא דהבן ודאי והנכסים בחזקתו מוקמינן, וטעמא הואיל והוחזקה על ידי הסבת הבן נחלה לאותו השבט של בן על ידו ויצאת מחזקת שבט האם והוי כאלו יצאו מחזקת האם והוי בחזקת הבן לגמרי והוי הבן ודאי. והא דאמרינן [ב"ב קנ"ז:] ואם ת"ל דאיקני משתעבד לוה ולוה וקנה ומכר מאי לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יחלוקו, הא כרבנן כיון דלווה ולווה ואח"כ קנה שניהם המלוין שוין בשעבוד ולהכי חולקין. והא דתנן [שבועות מ"ז.] ר' יוסי אומר היו שניהן חשודין על השבועה ר' יוסי אומר יחלוקו והכי הילכתא דעביד רב נחמן עובדא כוותיה, רבנן הוא דכיון דשניהן לא משתבעי הוי ממון המוטל בספק דאין לזה בו כח וחזקה [יותר] מזה ואע"פ שהוא ביד האחר אינו חזקה כיון דלא מצי למשתבע שהוא שלו דבבי דינא תליא מילתא כדפרישית לעיל וכיון דלא ידעו ב"ד שהוא של תופס אלא ע"י שבועה ולא מצי למישבע אינו מוחזק יותר מחבירו. ע"א ועיקר כללא דמילתא כל היכא דאתי לאפוקי מחבריה דבר המוחזק ועומד בו כגון זה שאומר שורך היזיק וזה אומר בסלע לקה וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה שבעל השור מוחזק בשורו ועומד וזה בא להוציא ממנו אפילו ניזק טוען ברי ומזיק שמא המוציא מחבירו עליו הראייה ולא מפיק ניזק אלא בראייה דלא מפיו אנו חיין, וכל היכא דבאין לטעון על דבר שלא היה עד עכשיו של אחד מהן אלא עכשיו בא לידם, אם שניהם אדוקין בו וזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו בשבועה דרבנן וכן טוענין כל אחד אני קניתיה, אבל אם באין לירש אם טוענין שניהם טענת ספק כגון ספק שטוען אנא בר מיתנא ויבם טוען אתה בני שניהם טענת ספק הן וחולקין דהא אין אחד מודה לחבירו כלל ודבריהם ספק לב"ד, אבל כל היכא דאחד מודה במקצת לחבירו ועושהו מוחזק וודאי בחזקתן במקצתן הוי כאלו מוחזק בכולו והוי אידך [מוציא ו]עליו הראייה כגון ספק ויבם בנכסי סבא שהספק מודה ליבם בחצי הנכסים והיבם אינו מודה לספק כלל הילכך הוי הספק מוציא מחבירו ועליו הראייה, אבל אם מודה כל אחד לחבירו במקצת כגון ספק ובני יבם שהספק הודה לבני יבם בחצי הנכסים ובני יבם מודין לספק בשליש, מה שמודין זה לזה שקלי והשאר מוטל בספק וחולקין. והא דתנן בפ' השואל את הפרה [ק'.] המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתיה ילדה יחלוקו, כולה הא משנה סומכוס הוא דאי רבנן כיון דבעל השפחה ובעל הפרה ודאין המוציא מחבירו עליו הראייה. וכן משנה [שם] דשני עבדים ושתי שדות, סומכוס הוא דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו דאי רבנן המוציא מחבירו עליו הראייה כיון דבעל העבד ובעל השדה ודאי ואידך ספק והכי מוקמינן לה בגמ' כסומכוס. אבל המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביע לסאה זה אומר זיתי גידלו וזה אומר ארצי גידלו יחלוקו [שם:], הא אפילו לרבנן דשניהן ודאין הן זה בזיתיו וזה בארצו ועל ידי שניהן גדלין הפירות הילכך יחלוקו. ועל זה הדרך תפשוט כל יחלוקו שבתלמוד, אם האחד מוחזק ודאי יותר מחבירו סומכוס הוא, ואם שניהם ודאי או שניהם ספק אתיא אף לרבנן. וכל דיני ממון המוטל בספק דנין בבבל.
נימא תיהוי תיובתא (דרבא) [דרבה] בר נתן דאמר טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור. יש מי שאומר (כרבא) [כרבה] בר נתן (ד)קיימא לן דהא מקשינן ומפרקינן אליביה, וכן הדין זה אומר גדול היזיק (לך) להשתלם חצי נזק מגופו וזה אומר קטן היזיק, שאין משתלם חצי נזק אפילו מקטן, ואי תפס לא מפקינן מיניה. ויש מי שאומרים כיון דמתניתין דשבועות לא מסייע (לרבא) [לרבה] ולא דייקא כוותיה ומתניתין דהכא קשו עליה ובשינויי הוא דדחי ובהדיא קיימל"ן [ב"ב קל"ה.] דאשנוייא לא סמכינן, ועוד דאפילו בחיטין פטור משבועה דאורייתא וחייב מדרבנן ויש לו לגלגל גם על השעורים (הילכת') [הילכך] ליתא (לדרבא) [לדרבה] בר נתן פר"ח. קיימא לן כל את"ל שבתלמוד הלכה.
<h2>דף לו:</h2>
התוקע לחבירו נותן לו סלע דמי בושת, מסקנא סלע מדינה דהוא שמיני בסלע צורי דסלע צורי ארבעה דינרין דהן ד' זוזי. (מ)ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וחייבוהו ליתן לו סלע מדינה ואמר רב יוסף כבר זכו ביה עניי, פי' האי גברא לאו איחרוטי איחרט דהדר ביה, מדלא קתני הדרי בי, אלא הכי קאמר ליתביה לי השתא דאיברי נפשיה ובתר הכי יהיבנא מדידי לעניי. שמעינן דכל דבר שהוא ביד ב"ד ואמר מי שהוא שלו תנו אותו לעניים דזכו בו עניים, אע"ג דלגבי עשיר בעי מעמד שלשתן לגבי עניים לא בעו דיד ב"ד כיד עניים והוי כאילו קיבלוהו כבר. ובושת אין נגבה בבבל ואי תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף לז:</h2>
רב אמר קבעה לה וסת לדילוג, נגח ט"ו בניסן י"ו באייר י"ז בסיון וחזר ונגח ט"ו בתמוז י"ו באב י"ז באלול וחזר ונגח ט"ו בתשרי י"ו במרחשון י"ז בכסליו זהו שילשה בדילוג, ובנידה נמי כה"ג ראתה ט"ו בניסן י"ו באייר י"ז בסיון ועוד ראתה ט"ו בתמוז י"ו באב י"ז באלול ועוד ראתה ט"ו בתשרי י"ו מרחשון י"ז כסליו. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג, פי' ראיה ראשונה שבט"ו בניסן אינה מן החשבון אלא צריכה לראות י"ו באייר וי"ז בסיון י"ח בתמוז וי"ט באב וכן (לכל) [כ' ל]חודש אלול כ"א תשרי כ"ב מרחשון כ"ג כסליו כ"ד בטבת דייה שעתה שכבר קבעה לה ווסת לדילוג. ואע"ג (דבהני ד') [דבנידה] הלכה כרב, בשור המועד הלכה כשמואל דקיימ"ל הילכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני. והא דאמר רב בפ' הבא על יבמתו [יבמות ס"ד:] נישואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג, לא קשיא אשמעתין דתרווייהו מודו דבתלתא יומא הוי מועד וכי פליגי בדילוג הוא דפליגי והילכתא כרב. אמר רבא שמע קול השופר ונגח ביום א' וכן ביום ב' שמע ונגח (ביום ג') וכן ביום ג' וכו', אשמעינן רבא דבהא אפי' שמואל מודה שופר קמא בכלל דשלשה מכאן ואילך חייב נזק שלם. פר"ח.
<h2>דף לט.</h2>
ר' יוחנן אמר מעליית יתומין. ואע"ג דפליג ר' יוסי בר חנינא עליה ואמר מעליית אפיטרופא ואמר ר' יוסי דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, בהא קיימ"ל כר' יוחנן.
<h2>דף מ:</h2>
תניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו וכו'. וקיימ"ל כר' נתן, והני מילי בדליכא חששה כלל דילמא פרע ליה בע"ח דיליה, אבל היכא דאיכא למיחוש חיישינן ולא מפקי.
שור האיצטדין רב אמר כשר לגבי המזבח, והילכתא כוותיה דהתניא כוותיה. הא דתניא ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר רובע אינו משלם, אוקמה אביי בדרבעה ולא קטלה כגון שהיה רבעה בעל כורחה ובתר דאלבשה יצר ותקפה יצרה אתרו בה סהדי וקיבלה התראה ואישתכח דמעיקרא בעל כורחה היא וכאילו הוא קטלה וכי האי גוונא אמר אביי אינו משלם כופר, אבל רבעה וקטלה אע"ג דלא מתכוין להזיק משלם הכופר כמה דמשלם רגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק והרגו כדאמר בסו"פ כיצד הרגל [כ"ו.], והתם עיקר (והכי אימרא) [והכא מימרא] וקיימא לן כדסלקא במקום עיקרה, ותו דאמר לקמן [מ"ג:] מועד שלא בכוונה משלם כופר, ולא חיישינן להא דרבא דאיכא למימר רבא טעמא דר' שמעון קא מפרש וליה לא ס"ל. פר"ח.
<h2>דף מא.</h2>
במכיר[ין] בעל השור ואין מכיר[ין] את השור. שביום ראשון באו שנים והעידוהו תורא נגחתא אית לך וכן ביום שני באו שנים וכן ביום שלישי באו שנים ואיבעי ליה לנטורי לכולה בקרא וכי לא נטר ליה הוי מועד וביום רביעי תפסוהו לשור והביאוהו לב"ד והעידו הראשונים שזהו השור שנגח כל הנגיחות (ונתקל) [ונסקל] ומשלם כופר.
<h2>דף מב.</h2>
הקשה לי חתני ר' יואל הלוי הא דאמר בפ' כיצד הרגל [כ"ב:] לא צריכה בגדי דחד ועבדא דחד אלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ואמר נמי בפ' שור שנגח קמא [מ"ב.] אין אסון באשה יענשו יש אסון לא יענשו אע"ג דמיתה לאשה ותשלומין לבעל פטור, ובפ"ק דסנהדרין [י'.] אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בתשלומין. והשבתי לו כל היכא דחיוב מיתה קודם לחייוב תשלומין פטור מתשלומין כי הכא דהיצית בגופו של עבד ונתחייב מיתה ואח"כ נשרף [הגדי ו]הגדיש וכן הכה אשה ונתחייב מיתה ויצאו ילדיה דהם תשלומן, ואמר רבא [קי"ז:] הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו שיבר את הכלים פטור דכיון דחייב מיתה על הרדיפה פטור מתשלומין של כלים שמשבר אלמא חייב מיתה והדר תשלומין אפילו [בשני] בני אדם פטור, והא דסנהדרין מיירי דתשלומין ומיתה באין כאחת על ידי הזמת העדים הילכך היכא דבאין לו מיתה ותשלומין באדם אחד פטור מן התשלומין דקים ליה בדרבה מיניה במיתה ואם בשני בני אדם דלא קם על זה שחייב לו תשלומין בדרבה מיניה חייב תשלומין. וה[ד]תניא [כתובות ל"א.] הגונב כיס בשבת עד היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחת, כיון דעל ידי הגניבה באת לו המיתה הוי כמו מיתה ותשלומין כאחד. והקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה הא דתנן בפ"ק דערכין [ו':] הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר כו' ותניא בגמ' היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב, אלמא אע"ג דמיתה קדים חייב. והשבתי לו מה ענין גיטין אצל פסחים, התם על העבירה שנתחייב בה מיתה לא נתחייב תשלומין ולהכי חייב לשלם, אבל בעבד וגדיש עבירה אחת הוא בשריפת העבד נשרף גם הגדיש הלכך פטור וכן ברדיפה שנתחייב מיתה נתחייב תשלומין הילכך פטור.
<h2>דף מו.</h2>
שור [ב"ק ל"ה.] שהיה רודף אחר שור והיזיק זה אומר שורך היזיק טענת בריא והלה אומר לא כי אין טענתך ברורה אלא וודאי בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראייה. וכולה הא מתניתין רבנן הוא דפליגי עליה דסומכוס דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חלוקין על סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ו.], וההיא משנה כולה סומכוס הוא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין אפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא המוציא מחבירו עליו הראייה. ומיהו רבנן נמי אית להו ממון המוטל בספק חולקין. וכל הני דהמניח את הכד דאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראייה אית ליה לסומכוס דחולקין, וכל הני דשור שנגח את הפרה דאמר סומכוס חולקין אית להו לרבנן המוציא מחבירו עליו הראייה. ובהא פליגי סומכוס סבר כל דבר שנולד בו ספק אע"פ שאחד מוחזק [יותר] מן חבירו באותו דבר חולקין כי הכא דבעל השור מוחזק בשורו יותר מבעל הפרה דאיהו וודאי ובעל הפרה ספק וקאמר סומכוס חולקין, וכן בשור שהיה רודף אחר שור זה אומר שורך היזיק וזה אומר לא כי בסלע לקה בעל השור המזיק ודאי ובעל (הפרה) [השור] הניזק ספק ואומר סומכוס חולקין. ורבנן סברו כיון דבעל שור המזיק ודאי ודאידך ספק אין ספק מוציא מידי ודאי אלא בראייה, כללא דמילתא לרבנן כל היכא דמצו בית דינא למיקם עלה דמילתא מי הוא ברור טענתו מחבירו מקמינן לנכסי ברשותו והוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראייה ואפילו תפיס האי דלאו ודאי, אבל אי לא מצו בית דינא למידע מי הברור בטענותיו מחבריה אלא שניהם טענותם ספק חולקין, כגון ספיקות דפרק החולץ ליבמתו [ל"ז:] כולהו אליבא דרבנן כגון ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא וניכסי דידי נינהו ויבם אמר את ברי דידי את ולית לך לא מידי טענת שניהם ספק לבית דין הוי ממון המוטל בספק וחולקין דלא מצי בית דין למיקם עלה דמילתא דשניהם ספק הן, אבל ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם ספק אמר אחיכון אנא ובני יבם אמרו לאו אחינא את הוי אינהו ודאי בני יבם ואיהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא בראייה, וכן כולהו ספיקי דהתם דרבנן הוא דאי סומכוס אפילו במקום ודאי חולק הספק חלקו המוטל בספק. ונפילות דפ' מי שמת [ב"ב קנ"ז] פליגי ב"ש וב"ה ב"ש כסומכוס ובית הלל כרבנן דמחזיקין את הודאי בנכסים והספק מוציא מחבירו ועליו הראייה, דתנן נפל הבית עליו ועל אביו אמרי ב"ש אע"ג דיורשי האב ודאי והן בני הבן שיורשין את זקינם ויורשי הבן הן כתובת אשה ובעל חוב (ויורשי הבן) ספק יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקת יורשי האב הן ודאין (ויבם) ויורשי הבן שהן ספק אם מוציא עליהן הראייה. ובנפל הבית עליו ועל אשתו [שם קנ"ח] וקאמרו ב"ה נכסים בחזקתן שהן נכסי צאן ברזל, פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרינן בגמ' בחזקת מי הם ניכסי צאן ברזל דקאמרי ב"ה, ר' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל לפי שהוא מוחזק בהן כי באחריותו הוי קיימי וריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו לפי כי בחזקת שניהם הוי קיימי שאם תתגרש דידה הם משום שבח בית אביה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל הם מנה ומאתים ונכסים היוצאין הם ניכסי מלוג שהן בחזקת האשה כי קנין פירות של בעל לאו כקנין הגוף הוא, וכן תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש [והללו באין לירש] ושניהם ספק יורש דאם הבעל מת ראשון בחזקת אשה הן ואם האשה מתה ראשונה בחזקת הבעל הן והואיל וספק הן יחלוקו ונכסים בחזקתן דקאמרי ב"ה בחזקת שניהם קאמר ויחלוקו, וכן הלכה. ספק ובני יבם בניכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ובני יבם אמרי אחונא את שניהם טענותיהם ספק הילכך חולקין, אבל לבתר דפלוג יבם בניכסי מיתנא טענת בני יבם ודאי שאומרים אנו יורשי יבם והספק ספק יורשו ועליו הראייה, ספק ובני יבם טענתן ודאי ברורה לב"ד שהם יורשין והספק ספק לפיכך עליו הראייה. ספק ובני יבם בנכסי סבא שניהם טענותיהם ספק ומה שאומרים בני יבם לספק אחונא את ספק הוא, הילכך מה שמודה כל אחד לחבירו שקלי אידך מוטל בספק וחולקין דאין לב"ד [ודאי לאחד] יותר משל חבירו [ל]מוקמי לממון בידיה (והוי) [וליהוי] אידך מוציא מחברו [הילכך] חולקין. ובנפל הבית עליו ועל אמו מודים בית הלל דיחלוקו, לפי שהנכסים היו בחזקת האם והבן, בחזקת האם שהיו שלה ובחזקת הבן הואיל והוחזקה נחלה של אמו על ידו לשבט אביו, הילכך הוי בחזקת שניהם ואין כאן ודאי מחבירו אלא שניהם שווין והללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. ור' עקיבא פליג אתנא קמא ואמר לב"ה נכסים בחזקתן, ואמרינן בחזקת מי הם הנכסים לר' עקיבא אליבא דב"ה, ר' אילא אמר בחזקת יורשי הבן דהוא ודאי כדפרישית טעמא לקמן ור' זירא אמר בחזקת יורשי האם שהיו שלה, כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אילא דהבן ודאי והנכסים בחזקתו מוקמינן, וטעמא הואיל והוחזקה על ידי הסבת הבן נחלה לאותו השבט של בן על ידו ויצאת מחזקת שבט האם והוי כאלו יצאו מחזקת האם והוי בחזקת הבן לגמרי והוי הבן ודאי. והא דאמרינן [ב"ב קנ"ז:] ואם ת"ל דאיקני משתעבד לוה ולוה וקנה ומכר מאי לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יחלוקו, הא כרבנן כיון דלווה ולווה ואח"כ קנה שניהם המלוין שוין בשעבוד ולהכי חולקין. והא דתנן [שבועות מ"ז.] ר' יוסי אומר היו שניהן חשודין על השבועה ר' יוסי אומר יחלוקו והכי הילכתא דעביד רב נחמן עובדא כוותיה, רבנן הוא דכיון דשניהן לא משתבעי הוי ממון המוטל בספק דאין לזה בו כח וחזקה [יותר] מזה ואע"פ שהוא ביד האחר אינו חזקה כיון דלא מצי למשתבע שהוא שלו דבבי דינא תליא מילתא כדפרישית לעיל וכיון דלא ידעו ב"ד שהוא של תופס אלא ע"י שבועה ולא מצי למישבע אינו מוחזק יותר מחבירו. ע"א ועיקר כללא דמילתא כל היכא דאתי לאפוקי מחבריה דבר המוחזק ועומד בו כגון זה שאומר שורך היזיק וזה אומר בסלע לקה וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה שבעל השור מוחזק בשורו ועומד וזה בא להוציא ממנו אפילו ניזק טוען ברי ומזיק שמא המוציא מחבירו עליו הראייה ולא מפיק ניזק אלא בראייה דלא מפיו אנו חיין, וכל היכא דבאין לטעון על דבר שלא היה עד עכשיו של אחד מהן אלא עכשיו בא לידם, אם שניהם אדוקין בו וזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו בשבועה דרבנן וכן טוענין כל אחד אני קניתיה, אבל אם באין לירש אם טוענין שניהם טענת ספק כגון ספק שטוען אנא בר מיתנא ויבם טוען אתה בני שניהם טענת ספק הן וחולקין דהא אין אחד מודה לחבירו כלל ודבריהם ספק לב"ד, אבל כל היכא דאחד מודה במקצת לחבירו ועושהו מוחזק וודאי בחזקתן במקצתן הוי כאלו מוחזק בכולו והוי אידך [מוציא ו]עליו הראייה כגון ספק ויבם בנכסי סבא שהספק מודה ליבם בחצי הנכסים והיבם אינו מודה לספק כלל הילכך הוי הספק מוציא מחבירו ועליו הראייה, אבל אם מודה כל אחד לחבירו במקצת כגון ספק ובני יבם שהספק הודה לבני יבם בחצי הנכסים ובני יבם מודין לספק בשליש, מה שמודין זה לזה שקלי והשאר מוטל בספק וחולקין. והא דתנן בפ' השואל את הפרה [ק'.] המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתיה ילדה יחלוקו, כולה הא משנה סומכוס הוא דאי רבנן כיון דבעל השפחה ובעל הפרה ודאין המוציא מחבירו עליו הראייה. וכן משנה [שם] דשני עבדים ושתי שדות, סומכוס הוא דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו דאי רבנן המוציא מחבירו עליו הראייה כיון דבעל העבד ובעל השדה ודאי ואידך ספק והכי מוקמינן לה בגמ' כסומכוס. אבל המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביע לסאה זה אומר זיתי גידלו וזה אומר ארצי גידלו יחלוקו [שם:], הא אפילו לרבנן דשניהן ודאין הן זה בזיתיו וזה בארצו ועל ידי שניהן גדלין הפירות הילכך יחלוקו. ועל זה הדרך תפשוט כל יחלוקו שבתלמוד, אם האחד מוחזק ודאי יותר מחבירו סומכוס הוא, ואם שניהם ודאי או שניהם ספק אתיא אף לרבנן. וכל דיני ממון המוטל בספק דנין בבבל.
<h2>דף מו:</h2>
לא צריכא [כ"ז.] דרובה קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא מהו דתימא ניזול בתר רובה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא המע"ה, חבית גדולה מכד שהרי בכד [שואבין] מים (שאובין) דכתב וכדה על שכמה, והיינו כשמואל דאיתמר [מ"ו.] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, ומסקנא ל"צ דזל רדיא וקם בדמי בישרא רב אמר זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסור אבל בממונא המע"ה. והילכתא כשמואל בדיני, ועוד דמתני' דהכא מסייע ליה.
<h2>דף מז.</h2>
תרנגולת שהיזיקה כגון שהיה לו דלי קשור ברגלו ושיבר הכלי שמשלם חצי נזק, ואם אין תרנגולת שוה חצי נזק אינו משלם מביצתה, אבל אם היא מועדת כדתנן [י"ז.] התרנגולת מועדת להלך כדרכה ולשבר משתלם מן העלייה וכ"ש מביצתה. פר"ח.
הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות, פר"ח שאמר לו אל תכניסם ושברתן בהמה של בעה"ב פטור בעה"ב, ואם הוזקה בהמה של בעה"ב בעל קדירות חייב, אבל הכניס ברשות לרבנן קיבל בעל חצר שמירת קדירות ואפי' נשברו ברוח בעל חצר חייב, וכן הכניס פירותיו וכו' וכן הכניס שורו. רבי אומר אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור שאמר לו כנוס ואני אשמרנו, ופסק רב [מ"ח:] הילכתא כת"ק ושמואל אמר הלכה כרבי, והלכה כשמואל בדיני. הילכך אם אמר לו כנוס סתם או כנוס ושמור בתרווייהו עליו לשמור דסתם כנוס ושמור קאמר, ואם א"ל כנוס ואני אשמרנו על בעה"ב לשמור, אבל בעל קדירות לא מחייב אפי' בסתם. אמר ר' אלעזר א' תברה, שבועה הוא שנשבע כי שני תנאים שנאוהו פר"ח. ואם השותפין [נ"א:] שנדרו הנאה זה מזה אסור לכנוס לחצר דאין ברירה וקימ"ל כרבנן.
<h2>דף מח.</h2>
ואם הכניס פירות שלא ברשות בעה"ב והוחלקה בהן בהמה של בעה"ב ומתה חייב בעל הפירות. ואם אכלתן וחביל ומית פטור כרב דאמר היה לה שלא תאכל, ואם הכניס ברשות דאמר לו כנוס או כנוס ושמור חייב בעל הפירות אפי' חביל ומית, דההיא אתתא דעלת למיפא בההוא ביתא אתא ברחיה דמרא ביתא אכיל ללישא חביל ומית אתא לקמיה דרבא וחייבה לשלומי, נימא פליג אדרב דאמר היה לה שלא תאכל, הכי השתא דרב שלא ברשות ולא קביל עליה נטירותא דבהמה דבעל חצר, הכא דברשות קביל עליה נטירותא דבהמה דבעל חצר, משום דלמיפא בעיא צניע[ותא] ומסלק מריה ביתא דנפשיה ועלה רמי למיטר, אבל אם נכנסה לטחון ברשות דלא בעיא צניע לא מסלק מריה ביתא נפשיה עליה רמי למיטר ופטורה, וכן הלכה. ודין זה גובין בבבל.
<h2>דף מח:</h2>
ואמר רבא [כ"ז.] נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [מ"ח.] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
<h2>דף מט:</h2>
אמר רבה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו (מותר) מוציא[ין] אותו מיד ישראל המחזיק ונותנין אותו לאשר הוא לו, מ"ט כיון דמית ליה גר פקע שיעבודיה וקם ברשות ישראל שמשכנו. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר קנאו ישראל אם המשכון בחצירו ואפי' אין אותו ישראל אז בחצירו קנה לו חצירו ובלבד אם היא חצר המשתמרת וכ"ש אם המשכון בביתו או בתיבתו, אבל אם אין המשכון בחצירו והחזיק בו אחר קנה זה נגד מעותיו שהרי מעותיו קנו לו כנגדן מחיים דגר וזה המחזיק קנה את השאר וכן הלכה.
<h2>דף נב.</h2>
אמר ריב"ל המוכר בית לחבירו בחזקה כיון שמסר לו מפתח קנה כאילו אמר ליה לך חזק וקנה.
<h2>דף נה:</h2>
ואמר רבא [כ"ז.] נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה רוח חזק וכשעלה לא היה רוח [חזק] והיזיק ובייש חייב, ואמרי' נמי [כ"ו:] אמר חזקיה פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, אלמא אנוס חייב בנזק שלם. וקשיא ליה לחתני ר' שמואל שיחיה נשברה כדו ברה"ר וכו' בהמניח את הכד [כ"ח:] ואמרי' בגמ' מחייב היה ר' מאיר אפי' אוזנה בידו ופרכינן אמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ומסקנא אפי' ממון, ואמרי' נמי [נ"ה:] נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין ויצתה והזיקה פטור אלמא אונס פטור, וכן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והיזיקו [ו':] פטור דאנוס הוא. ונראה לי דלא דמי, דניזקי אונס דחייב היינו ניזקי גופו דעביד ליה בגופיה דומיא דנפל מן הגג והיזיק, אבל נפרצה בלילה וכן נשברה כדו דלא עביד בגופו אלא בממונו התם ניזקי אונס פטור, וכן פר"ח תירץ. ותו קשיא ליה עלה הא דתנן בהמניח את הכד [ל"א:] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור והא הכא דבגופו עביד ההיזק בקורה שעליו פטור ואע"ג דליכא אונס וכל שכן באונס. ונראה לי דלא קשיא, דסיפא דמתני' היה בעל קורה ראשון כו' פרושי קא מפרש ליה לרישא כיצד זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה חבית בקורה פטור בעל קורה כגון היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון דלא היזיק בעל קורה לחבית אלא חבית הוזקה בקורה שמיהר בעל חבית בהילוכו ונתקל בקורה ולהכי פטור בעל הקורה דאיהו לא אזיק אלא בעל חבית אזיק לנפשיה ואם עמד בעל קורה חייב דהא אזיק הוא בגופיה שאין לו רשות לעמוד ברה"ר אלא להלך, אבל היה בעל קורה אחרון ומיהר בהילוכו ונתקל בחבית ושיברו חייב בעל קורה בניזקו דהא עביד ליה לנזק בגופו והיינו היזיק ושני ליה בניזקי גופו בין היזיק להוזק דהיזיק חייב הוזק פטור. והיינו דרבא ואיתימא רב פפא [מ"ח:] שניהן ברשות כגון שמהלכין כדרכן ברה"ר או שנתן לו רשות בעה"ב ליכנס בחצירו או חצר השותפין, ושניהן שלא ברשות כגון שרצין בחול ברה"ר, היזיקו זה את זה בידים שדחפו המזיק לניזק בהילוכו או בריצתו והוזק חייב ובין ממילא שנתקל המזיק בניזק והיזיקו חייב וזהו דקתני היזיקו זה את זה חייב, הוזקו זה בזה שנתקל הניזק ממזיק והוזק פטור המזיק דלאו איהו עבד הנזק אלא הניזק אזיק לנפשיה, אבל אחד ברשות כגון שנכנס בעל חצר או מהלך כדרכו ברה"ר ואחד שלא ברשות כגון נכנס בחצר שלא ברשות או רץ בחול ברה"ר פטור אם הוזק בו אותו שלא ברשות, שלא ברשות(ו) חייב, אם נתקל והוזק בו אותו ברשות, דאע"ג דאיהו לא עביד הנזק כיון דשלא ברשות נכנס או רץ, הוי כאילו עביד הנזק, וכן אותו שברשות אם מזיק לההוא דשלא ברשות בין בידים בין ממילא פטור משום דמצי א"ל מה בעית ברשותי, והוא דלא ידע ליה כדאמר [מ"ח.] הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות עד היזיקו בעה"ב פטור ואוקמה רב פפא בדלא ידע ליה בעה"ב לנכנס אבל אי ידע ליה שנכנס והיזיקו בעה"ב חייב בניזקו משום דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקאי מחצירך אבל לאוזיקי ברשותך לית לך רשות וכיון שידעת שאני שם בחצירך ל"ה לך לזרוק את האבן עד שתעיין אם הייתי שם אם לאו וכיון שזרקת שם פשעת ולהכי חייב, אבל היכא דלא ידע ליה דלא מיבעי ליה לעיין לא פשיעה ולא אונס ולא רצון ופטור. וכן היניח גחלת ונפל מן הגג [כ"ז.] היזק הוא ולא הוזק ולהכי חייב דהיזק בגופו הוא. על בגדו של חבירו ונשרף חייב, אע"פ שהיה בעל הבגד יכול לסלקה ולא סילקה כדתנן האומר קרע את כסותי שבר את כדי ואם קרע ושיבר חייב, וכן הניח גחלת על בהמת חבירו ונשרפה חייב.
תניא א"ר יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי מפני שיכול לומר לטובה נתכוונתי, פורץ גדר יכול לומר כותל רעוע היה ופרצתיו שלא יפול על בני אדם, אבל בכותל בריא חייב על הגדר, וכן דוחה קמת חבירו והוצתה ברוח מצויה חייב. (כן) השוכר עידי שקר חייב בדיני שמים שנותן מכשול לפניו. וכופף קומתו (מי) [מצי] אמר מי ידענא דמטיא ברוח מצויה, וכן שוכר עידי שקר להעיד לחבריה מצי אמר דברי הרב ודברי תלמיד [דברי] מי שומעין, ויודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו מצי אמר מי יימר דכי אתינא ומסהידנא דמודי דלמא מישתבע בשיקרא, ולהכי אפי' בדיני שמים לא ליחייב, קמ"ל דחייב בדיני שמים אם אין כוונתו לכך וצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוון ולרצות את חבירו כי יודע הקב"ה כוונתו אם לרעה אם לטובה. וכן בכ"מ שאמרו חייב בדיני שמים אם בא לפני ב"ד צריכין להודיעו אין אנו כופין אותך אבל צריך אתה לצאת י"ש כי דינו מסור לך כדי שיתן אל לבו וירצה את חבירו ויצא יד"ש.
<h2>דף נו:</h2>
בשומר אבידה פליגי בה רבה ורב יוסף רבה אמר כשומר חנם ורב יוסף אמר כש"ש. ונראה לי כרב יוסף דשומר שכר מצוה הוא, וכל מה דאקשו עליה פרקינהו. ובנדרים בפ' המודר הנאה מחבירו [ל"ג:] אמרינן ומחזיר לו אבידתו ל"ש אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה אבל אם ניכסי בעל האבידה אסורין על המוצא אבידה לא יחזיר דקא מתהני פרוטה דר"י [ד]לא בעי למיתן ריפתא לעניי, ואע"ג דאמרי' הא דרב יוסף לא שכיחא, לא דחוה[ו] ואמרו ליתה מכלל דמודו דאיתה ולא קשיא אלא משום דלא שכיחא. (פר"ט) [פר"ח].
<h2>דף ס.</h2>
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
<h2>דף סב.</h2>
המדליק את הגדיש והיו בו כלים טמונים ודלקו ר' יהודה אומר משלם כל מה שבתוכו, וכן הלכה מדאמרי' במסקנא לר' יהודה דמחייב על ניזקי טמון באש עשו בו תקנת נגזל באשו, ומדעשו האחרונים תקנה זו לר' יהודה ש"מ דס"ל כוותיה. ואף חכמים לא פליגי עליה דר' יהודה אלא במדליק בתוך שלו והלכה לתוך של חבירו, אבל מדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו, דקרא דפטור טמון לא פטר אלא בכי תצא אש מעצמה אבל מדליק בידים את של חבירו לא פטר והרי הוא כשאר נזקין. ומודה ר' יהודה במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד. מהכא שמעינן שאם מפקיד אדם לחבירו דבר צרור בארנקי או בכיס ואמר לו כסף הוא שומריהו לי ונאבד וטוען זהב היה או מרגליות שאין משלם לו אלא כסף, כי שמירת כסף קיבל עליו ולא זהב. וכן המפקיד בגדים אצל חבירו חבילה והיו הבגדים בורל מבחוץ ושקרלט מבפנים ולא הודיעו על שקרלט ונאבדה בפשיעה אינו משלם אלא דמי בירייל, כדתניא חיטין וחיפן בשעורין אינו משלם אלא דמי שעורים שלא קיבל עליו שמירה אלא במה שראה. והא דאמרן אינו משלם אלא מה שעיניו רואות ה"מ אם נאבדו ע"י אחר בפשיעתו, אבל איבדן הוא עצמו בידים ששרפן או שזרקן לים משלם מה שבתוכו דטעין ליה המפקיד ונשבע כתקנת נגזל שהרי זה גזלו כשאבד את שלו, דאמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה היזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקה [משלמת] של זהב משום דאמר לה מה הוה ליה גביה דאזיקתא, פשעה בו משלמת של כסף משום דאמרה ליה נטירותא דכספא קבלית עלי נטירותא [ד]דהבא לא קבילת. ואם החבילה בגדים רעים מבפנים ובגד טוב אדום מבחוץ בין פשע בין היזיק אינו משלם אלא מה שהיזיק, דתניא שעורים וחיפן בחטים אינו משלם אלא שעורים שהיזיק, ומיהו החיטין נמי שהיזיק משלם. וכן מי שדחף תיבה של חבירו והשליכה לנהר או נתנו לגוים וטוען כך וכך הוה לה בגוה או שלקח שק של חבירו והשליכו לנהר או נתנו לגוים נשבע כמה הוה בגוה ושקיל, כדאמרי' ההוא גברא (דקא טעין מרגניתא) [דבטש] בכוספתא דחבריה והוה טעין הכי והכי הו"ל בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתני' דתנן מודין חכמים לר"י בהדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים, אי דקא טעין זוזי הכי נמי, ל"צ דקא טעין מרגניתא מאי מי עבדו אינשי דמנחי מרגניתא בכוספתא או לא תיקו, וכל תיקו דממונא לקולא ולא משתבע ושקיל אלא המע"ה בעדים ואי לא לא שקיל מידי, ומצאתי שפסק פר"ח כמו שפסקתי. ושמעינן נמי מיהא דאי שקיל איניש [בספינה] תיבה של חבירו או שקו והשליך לנהר וטוען ארנקי של כסף וזהב היה דלא שקיל בשבועה שאין דרך בני אדם להניח בתיבה בספינה כספם וזהבם אלא חוגרין אותו על עצמם והמע"ה, אבל אם ביום השבת היה מעשה מצי טעין דאז נוהגין ומשפט להסיר מעליהם ארנקאות שלהם ולשום בשקיהם ובתיבותיהן בספינה ונשבע ושקיל, ואם טען בדבר או בממון שאינו אמוד בכך אינו נשבע ונוטל, ואם הוא אדם נאמן וטען נשתלח ע"י נאמן ונשבע ונוטל דא"ל רב יימר לרב אשי טענו בכסא דכספא בבירה מאי א"ל חזינן אי אינש אמיד הוא או אינש מהימנא דמפקידי בהדי משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיניה. וכמה דלא מצי אינש לאפוקיה בשבועתיה אלא בטענה דהוא אמיד בה, כך לא מצי איניש לאשבועי לחבריה בטענתיה אלא טוענו בטענת דהוא אמיד בה שאם חזו בית דינא דטען ליה דברי שקר והבאי פוטרין אותו בלא שבועה ועל זה ועל כיו"ב מוזהרין מדבר שקר תרחק.
ובפ' הכונס צאן לדיר [ס"ב.] בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור למאן דדאין דינא דגרמי שישבע הנמסר כמה הפסידו ושקיל או לא עשו ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ואינו נשבע, מיהו ספק הוא אם עשו התקנה ואם לאו ומוטל הממון בספק שזה טוען שנפסד וחולקין, ואם יש עדים כמה נפסד ישלם הכל. והמראה על חבירו ואמר כך וכך ממון יש לו כך וכך עשה וחייב למלכות בכך מפסידו, וחמור הוא מן המסור ומראה על ממונו, שהמראה על ממונו אין לו אלא הפסד ממון והמראה על עצמו יש לו צער ובושת שפעמים שחובשין אותו, ואם על הממון קרא רב בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתאו מכמר מה תאו זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אלא שוחטין אותו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד אומות העולם אין מרחמין עליו, כ"ש היכא דמוסר גופו לידון דקרא בגופו מישתעי בניך עולפו שכבו. ואע"ג דגוף של מסור מותר לאבדו ביד כדאשכחן רב (הונא) [כהנא] דשמטיה לקועיה דמסור, ממונו פליגי בה [קי"ט] רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד שלא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דכתיב יכין רשע וצדיק ילבש אפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה. ושני בני אדם שמריבין על חפץ אחד זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא ואחד מהן ימסרנו ביד גוים משמתינן ליה עד שיוציאנו מידי גוים ויעמוד עליו בדין עם חבירו, כדאמרינן [קי"ז.] ההוא שותא דמינצי עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו ומסרה (לפרבנהא) [לפרהגנא] דמלכא ואמר רבא משמתינין ליה עד דמייתי לה וקאים בדינא עלה, שאם לא מייתי לה אפילו יש לו עדים לכשנגדו דדידיה הוא על מה מסהדי. ונראה לי דאי לא מצי מייתי לה דישבע שכנגדו דדידיה הוות וישלם לו, דהוה ליה כמסור כיון דאיכא סהדי שמסר ואינו יכול לישבע דדידיה מסר שהרי חבירו אמר דידי הוא, וליכא למימר דבלא שבועה שקיל כעובדא דר' אבא [ב"ב ל"ד.] דשקיל הנחטף בלא שבועה, דהתם ליכא סהדי דקודם שחטף הוה אמר החוטף שלי הוא אבל הכא דאיכא סהדי דמסור זה קודם שמסר הוה אמר דידי הוא הילכך לא שקיל שכנגדו אלא בשבועה.
<h2>דף ע.</h2>
אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (הבעל), וכמו שאינו יכול להקדיש כך אינו יכול למכור וליתן. ואמר ר' יוחנן [ק"ד.] שליח שעשאו בעדים הוי שליח היינו הבא בהרשאה, ואמרי נהרדעי דהא דאמר ר' יוחנן דכותבין אורכתא דהיינו שליח שעשאו בעדים הוי שליח, כשהרשהו על מקרקעי, ועדיפא דנהרדעי מדר' יוחנן (דאמר) ר' יוחנן לא אמר(ו) אלא בגזלן ואינהו אמרי אפילו במלוה ופיקדון. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה שכבר כפר בהן הנפקד בפני עדים, היינו כר' יוחנן דכיון דכפר הוה ליה כגזלן ואינו ברשות[ו] (להרשי' לא לאכפרי' לא) [להרשות, לא כפריה] כתבינן דכל היכא דאיתניהי ברשותיה איתניהי כיון דלאו גזולין נינהו. ובפר"ח מצאתי הא דנהיגו למיכתב אורכתא אמטלטלי דכפריה, ולא (ידעי) [ידענו] מניין (ופלגיה) [ועל מה] סמכו [והא] (ו)הממע"ה. והא דכתב בספרים דמיחזי כשקרא, פירוש משובש הוא אלא הטעם כדפרישנא משום דא"ר יוחנן דאינו ברשותו. ואמרי נהרדעי אע"ג דא"ר יוחנן דהבא בהרשאה הוי שליח, אי לא כתב בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשיך לית ביה מששא דמצי מדחי ליה הנפקד ולמימר לאו בעל דברים דידי את דילמא מית שולחך ונפלו הנכסים לפני היורשין ואינך שלוחם, וכי כתב ליה ואפיק לנפשיך שנתן לו הממון לא מצי מדחי ליה שאפילו מת השולחו הרי נתן לו הממון ואינו של יורשין. אמר אביי אפילו אי לא כתב אפיק לנפשיך כל הממון אלא אפיק לעצמך חצי הממון או שליש או רביע מיגו דמשתעי למאי דיהיב ליה מישתעי לכוליה ולא מצי מדחי ליה, אביי לטעמיה דאמר אביי במס' גיטין [מ"ח:] בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן דלא נחית לפירא אבל נחית לפירא מיגו דמשתעי לפירא משתעי נמי בניכסיה. ואמר ואי תפיס השליח ממון ולא נתנו להמשלח לא מפקינן מיניה אין כח בב"ד להוציאו מידו, כיון דכתב ליה ואפיק לנפשיך. רב אשי אמר שליח שוייה ומפיק מיניה, כיון דכתב ליה כל דמיתעני לך מן דינא קבילית עלי, דאם סילק עצמו מן הממון ונתנו לזה מהו שמקבל עליו. ואיכא דאמר שותפין שוייה כיון דכתב תרי לישני בהרשאה אחד לשון מתנה ואחד לשון שליח דרשינן תרווייהו והוי פלגא מתנה ומצי למיתפס פלגא. הילכך שליח שוייה דלשון שליח שהוא אחרון הוא עיקר, כדתנן בגט פשוט [ב"ב קס"ה:] כתוב מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר האחרון. ומיהו הכא מצינו לקיומי תרווייהו לישנא קמא משום דלא לידחייה ולישנא בתרא כי היכי דלא ליחזק בה. ואני הארכתי בזה הפירוש עצמו בזה הספר בתשובה שהשבתי לחתני ר' יואל בסימן ע"ט.
<h2>דף עג.</h2>
עדים שחתמו על השטר בתשרי והובא בניסן לפני בית דין ונמצאו שקרנים כל העדיות שהעידו מתשרי או שטרות שחתמו עליהן מתשרי ועד ניסן פסולין כאביי דאמר עד זומם למפרע משעתא דאסהיד הוא נפסל דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, והילכתא כוותיה דאמר רב אשי עבד רב פפא עובדא כוותיה דאביי. וכגון שהעדים החתומים על השטר בפנינו וכי מזימי להו האחרונים לא אמרי איחרנוהו וכתבנוהו, אבל אי ליתנייהו בפנינו אמרינן שמא איחרוהו וכתבוהו כדאמרינן בראש אחד דיני ממונות [ל"ב.] שטר שכתב זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו שנים ואמרו והלא עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני שטר כשר ועידיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, מדקתני חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו מכלל דליתניהו קמן וכ"ש אי (הוה) [הוו] קמן ואמר[י] אחרנוהו דכשר. בעד זומם וחבירו כשר פליג רבא, אבל שניהן זוממין לא פליגי והכי גרסינן דפסלוהו בגזלנותא ודאסהידו תרי בחד. ואני פירשתי אותו מבואר בזה הספר בסימן צ"א. ואם העידו ב' עדיות בזה אחר זה ונמצא שקרן על הראשונה גם האחרונה בטילה, ואם (תמצא) [נמצא] שקרן על האחרונה אם בתוך כדי דיבור של הראשונה העיד לשנייה בטילה גם הראשונה ואם לאחר כדי דיבור אינה בטילה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותוך כדי דיבור כדיבור דמי. וכמה תוך כדי דיבור שלום עליך, אחר כדי דיבור שלום עליך רבי, דאמר רב פפא תרי תוך כדי דיבור הוו חד כדי שאילת תלמיד לרב וחד כדי שאילת רב לתלמיד כי אית ליה לר' יוסי תוכד"ד כדיבור דמי כדי שאילת רב לתלמיד דלא נפיש אבל כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש שלום עליך רבי לית ליה, ור' יוסי נימוקו עמו.
<h2>דף עט.</h2>
ומי שמסר בהמה לאחד מן השומרים והיה מושכה ומתה עד שלא הוציאה מרשות הבעלים פטור דאמר ר' אלעזר כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, דכל זמן שלא משכו חוץ מרשות בעלים פטורים דלא קנו להתחייב עליה וכן הלכה.
וכשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה, שאם שכר קרקע לכך וכך שנים ונתן מקצת הכסף חייב ליתן כל הכסף ואינו יכול לחזור בו, או אם כתב לו שטר לתת לו שכירות כך וכך מאותו קרקע קנה השכירות וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור בו, וכן אם החזיק השוכר בקרקע קנה המשכיר את השכירות שהתנה עמו ואינו יכול לחזור בו וכן הלכה.
<h2>דף פד:</h2>
תני רבי חייא [ד':] ארבעה ועשרים אבות נזיקין הן ואילו הן השור והבור והמבעה וההבער שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק וצער וריפוי ושבת ובושת תשלומי (נזק) [כפל] ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא שם [רע] והמטמא והמדמע והמנסך הרי כ"ד. יש מהן שדנין אותן בזמן הזה, ויש מהן שאין דנין אותם כי לא דיינינן בזמן הזה אלא מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס. וכולהו דנין מומחין שנקראין אלקים דכתיב עד האלקים יבא וגו' וכן ונקרב בעל הבית אל האלקים אשר ירשיעון אלקים ואין אלקים אלא הסמוכין והמומחין על פי נשיא שבארץ ישראל, ושבחוצה לארץ שאין סמוכין ומומחין על פי הנשיא, שליחות דנשיא דארץ ישראל עבדי ודייני אהודאות והלוואות שאם לא כן לא היה נושא ונותן עם חבירו ושכיחי ואית בהו חסרון [כיס] וכן כל מידי מילתא דשכיחי ואית בה חסרון כיס עבדי שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות, אבל מידי דשכיחי ולית בהו חסרון כיס או אית בה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדי שליחותא ואין דנין בחוץ לארץ, וכן כל דבר של קנס אין דנין. הלכך השור שיש בו ג' אבות קרן ושן ורגל, קרן ותולדותיו שהן נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה ופלגי ניזקא משלמי ופלגא ניזקא קנסא ואין דנין, ומיהו בית דין שמין לו חצי ניזקו כמה, ואי תפס משלו תפס ולא מפקינן מיניה [ט"ו:]. ושן חלוק על שני דרכים, אם אכל פירות או כל דבר שדרכו לאכול ברשות הניזק דנין אותו דלא קנס הוא ושכיחי ואית בה חסרון כיס, אבל נשך בהמה אחרת או כססה כלים או כסות בשיניה אין דנין דתולדות דקרן הוא ושמין ב"ד את חצי נזקו ואי תפס לא מפקינן מיניה, וכן אם אלס בשיניו יד תינוק שמין התינוק כעבד הנמכר בשוק כמה נפחת מדמיו חציו נזקו אם יתפוס משלו משלם, כדאמרינן [פ"ד.] ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אמר ליה רבא שמין ליה כעבדא אמר ליה הא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל לא צריכא דאי תפס כלומר לא נשום אותו לגבות מיד אלא נשום אותו מיד שאם אתי משל מזיק לידו שידע כמה יתפוס. ורגל נמי חלוק לב' דרכים, הזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בכל מה שעליה דרך הילוכה משלמין נזק שלם ודנין אותו בזמן הזה דשכיחא הוא ואית בה חסרון כיס והוי ממונא ולא קנסא כדתנן [י"ז.] הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר, אבל הזיקה בביעוטיה תולדה דקרן הוא וחצי נזק משלם ואין דנין אותה, ואם ע"י צרורות היזיקה שהיתיזה צרור ושיברה כלים או חבלה באדם או בבהמה אחרת אע"פ שאין משלמין אלא חצי נזק דנין אותו בזמן הזה דהילכתא גמירו לה דממונא הוא ולא קנס ושכיחא ואית בה חסרון כיס, ועל זה אמר רבא [פ"ד.] ניזקי שור בשור וניזקי שור באדם גובין אותו בבבל ופרכינן עלה והאמר רבא שור שהיזיק שור אין גובין אותו בבבל ומשני הא דאין גובין אותו בתם דפלגא ניזקי קנסא והא דאמר רבא גובין במועד דממונא משלם ולא קנס ופריך והאמר רבא אין מועד בבבל ומסקנא כי אמר רבא דיש מועד בבבל בשן ורגל דמועדין מתחילתן, וה"ק רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם בדרך הילוכו שדרכו להזיק שדרס עליהן ושיברן או בגופה או במשאו שעליו או ע"י התזת צרורות אותו נזק גובין בבבל דממון הוא ועבדינן שליחותייהו כמו בהודאות והלואות, ובשן לא משכחת לה דדנין בבבל בניזקי שור בשור ושור באדם אלא בנתחככה בכותל להנאתה ונפלה על (של) [שור] אחר או על אדם והיזיקו דהוא תולדה [דשן] דנין וגובין בבבל דממונא הוא ונזק שלם דאי בשן ממש דנשך והזיק תולדה דקרן [הוא] ואין גובין בבבל כדפרישית. וכדין השור כן דין הבהמה חיה ועוף דילפינן שור שור משבת. ונזקי בור ותולדותיו כיון דלא שכיחי אין דנין בבבל. ומבעה למ"ד מבעה זה אדם האמר רבא ניזקי אדם אין דנין בבבל, ולמ"ד מבעה זה השן הרי פירשתי למעלה בין סדר מועד לסדר ישועות דיני השן. וההבער כיון דאשו משום חציו הוא הו"ל ניזקי אדם ואין דנין בבבל. שומר חנם דנין בבבל והוא על כמה פנים, אם הודה שפשע מחייבין אותו לשלם וגובין, ואם טוען שנגנב או אבד בלא פשיעה ישבע, ואם טען טענת גנב ונשבע והודה משלם, ואם באו עדים וחייבוהו כפל אין גובין בבבל ואי תפס תפס. והשואל דנין בבבל דממון הוא ולא קנס ומילתא דשכיח הוא ואית בה חסרון כיס, וכן נושא שכר דנין כי אינו קנס, ושוכר בין למ"ד כשומר חנם בין למ"ד כשומר שכר דנין בבבל זולתי אם יטעון טענת גנב ונשבע [ו]באו עדים (חייב) [וחייבוהו] כפל דאין גובין ממנו למ"ד כשומר חנם. ונזק וצער וריפוי ושבת ובושת אע"פ דממונא הוא אין דנין דניזקי אדם באדם הוא ואמר רבא ניזקי אדם באדם וניזקי אדם בשור אין גובין בבבל, דאע"ג דאית בהו חסרון כיס מילתא דלא שכיחא הוא. ובושת אע"ג דשכיחא לית בה חיסרון כיס. תשלומי כפל תשלומי ד' וה' אין דנין ואין גובין דקנס הם. גנב וגזלן, גנב שהודה גובין דממונא הוא ולא משלם אלא קרן, וכן גזלן ממונא הוא וגובין ודנין. עדים זוממין אף על גב דממונא הוא ולא קנס אין דנין ואין גובין דלא שכיחא ואין בה חסרון כיס דאכתי לא חסריה דכאשר זמם כתיב ולא כאשר עשה אף על גב דלא עשה, ואם (פורע) [פרע] ממון על פיהם והוזמו ואי אפשר לאהדורי משלמין גובין בבבל. והמסור נמי דנין בבבל. והמטמא והמדמע והמנסך אין דנין דהיזק שאינו ניכר הן ואומר לו הרי שלך לפניך. וכל אותן שאין גובין בזמן הזה אין דנין בזמן הזה דמומחין על פי הנשיא בעינן.
כל דיני חבלות ניזקי אדם באדם הן ולא שכיח ואין גובין בבבל, ומיהו אם תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף פז.</h2>
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן בין בגופן בין בממונן חייב, מיהו חבלות דגופן אין דנין בבבל, והן שחבלו באחרים בין בגופן בין בממונן פטורין דלאו בני מיעבד דינא נינהו. העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן בין בגופן בין בממונן חייב דממונא של בעל הוא, מיהו חבלת גופם אין גובין בבבל דאדם באדם הוא. והם שחבלו באחרים בין בגופן בין בממונן פטורין דאין להם מה לשלם דמה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנה בעלה, ובדין הוא דליחייב על נזקי עבדו דהוי ממונו שהיזיק, אלא שאמרו חכמים [ד'.] שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו דנמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום, אבל אשתו אינה ממונו לשלם את ניזקי חבילתה. ודווקא ניזקי חבילתה אבל בזמן הזה שכל הנשים אפיטרופס של בעליהן לשאת ולתת עמהן עם בני אדם, אם כופרת במשאן ובמתנן ויש עדים בדבר חייבין לשלם משום תקנת השוק שישאו ויתנו עם הנשים שאם לא כן לא ישאו ויתנו עמהן, ואם אין עדים נשבעין ולא מצי אמר אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, דלא אמרינן הכי אלא גבי נדרים שצריכה בעצמה לבוא לפני ב"ד לפתוח לה בחרטה ולפרוט את נדרה, אבל דין שיכולה לטעון ע"י בעל' או ע"י אפטרופא וא"צ לישבע, וכבר הארכתי בדין זה במקום אחר בזה הספר בסימן קט"ו.
<h2>דף פח:</h2>
האשה שמכרה או שנתנה נכסי מלוג שלה כשהיא תחת בעלה ומתה הבעל מוציא מידם הגוף כי הפירות לא יכלה למכור ולא ליתן כי הם של בעל, כדאמר אימיה דרב שמואל בר אבא הוה נסיבא לר' אבא כתבת לניכסי לרב שמואל בנה כי שכיבא אזל ר' אבא קמיה דרב יהודה א"ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה בניכסי מלוג בחיי בעלה ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות משום תקנת אושא דבאושא תקינו הכי. וכן הכותב נכסיו לבנו קניין הגוף מיד והפירות לאחר מותו האב אינו יכול למכור הגוף מפני שהן כתובין לבנו והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב הפירות מכורין עד שימות ויאכל הלוקח הפירות כל ימי האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב, ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח, והילכתא כריש לקיש דקניין פירות של אב לאו כקניין הגוף דמי, אבל קניין פירות של בעל אף ע"ג דלאו כקניין הגוף אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ושווייה כיורש בתקנתא דאושא.
<h2>דף פט:</h2>
אמרי כשם שמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי הוא דאנסוה, כך מוכרת כתובתה לבעל לא הפסידה כתובת בנין דיכרין מ"ט זוזי הוא דאנסוה. לפום רהטא משמע דמוכר מחמת אונס זוזי לא הויא מכירתו מכירה, וקשיא עלה הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים [מ"ז:] אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני מאי טעמא דכל דמזדבן אי לאו דאצריכו ליה זוזי לא מזבן, אלמא דאונס זוזי הויא מכירה. ותו דכולה שמעתא דהחובל משמע דאונס זוזי הוי זביני. ולהכי נ"ל פי' הכי שכשם שמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין, שאין בני אותה אשה שלא מכרה יכולין לומר לבני אותה אשה שמכרה אתם אין לכם כתובת אימכם שהרי מכרה אותה, מאי טעמא מפני שבני אותה שמכרה אומרין זוזי הוא דאנסוה לאימנו ומכרה בדבר מועט על הספק שאם תבא לידי גיבוי כתובתה שתתאלמן או תתגרש שיזכה הלוקח ואם לאו שיזכו בניה ולא יפסידו כתובת אימן, כך מוכרת כתובתה לבעלה וכו' אומרין בני המוכרת לבני אותה שלא מכרה זוזי הוא דאנסוה לאימנו ומכרה כתובתה לאבינו על הספק בדבר מועט שאם תתגרש לא יתן לה כתובתה ואם לא תתגרש תהיה בחזקתינו וכיון שלא נתגרשה לא הפסדנו כתובתה. ופירוש לא הפסידה כתובת בנין דיכרין, לא הפסידה לבניה כתובת בנין דיכרין במכירתה.
<h2>דף צ.</h2>
הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. הקדש הגוף שעשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח אתי שעבוד הגוף של קדושת מזבח ומפקיע משעבוד הדיוט, וכן אם שעבד חמצו לגוי לפני הפסח כי מטו שש שעות אתי שעבוד קדושת איסור הגוף דחמץ ומפקיע מיד שעבוד הגוי, ושיחרור [עשה] עבדו אפותיקי ושיחררו אתי שעבוד קדושת הגוף שבא לקדושת ישראל ומפקיע מיד שעבוד של אפותיקי דהדיוט. ושלשתן קדושת הגוף אית בהו, דאיסור הגוף דחמץ הוי כקדושת הגוף, דאמר בכתובות [נ"ט:] קונם שאני עושה לפיך יפר ואמרינן היכי מצי למיסר (עליה) [עליו] מעשה ידיה הא משתעבדי ליה ואמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות כיון דאסרה מעשה ידיה בקונם והוי איסור הגוף הוי כקדושת הגוף ומפקיע מיד שעבוד הבעלים ואוסרה הילכך צריך להפר.
<h2>דף צ:</h2>
ר' עקיבא אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין, וכן הלכה דאין עד נעשה דיין בדאורייתא כגון דיני ממונות ודיני נפשות [ובעדות החודש], אבל בדרבנן כגון (בעדות החודש ו)בקייום שטרות עד נעשה דיין, והכי אמרינן בפרק שיני דכתובות [כ"א:]. הילכך דיינין שבא לפניהם דין שהן עדים בדבר אין יכולין לדונו, ואפילו אם ג' דיינין הן ואחד מהן עד כיון שנסתלק אותו העד אין השנים יכולין לגמור הדין דהא אדעתא דתלתא איתיבו להו וליכא אלא תרי.
<h2>דף צג.</h2>
האומר [ב"ק צ"ב.] סמא את עיני שבר את ידי קטע את רגלי חייב על מנת לפטור חייב, ואמרינן משום פגם משפחה. אלמא אין אדם יכול למחול דבר שהוא פגם למשפחתו, ותנן נמי [ב"ב ק':] המוכר קברו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כורחו של לוקח משום פגם משפחה אלמא אין מכירה בדבר שהוא פגם למשפחתו. וה"ה שאינו יכול לא למכור ולא ליתן מקום אבותיו בבית הכנסת שזה נמי פגם משפחה הוא ואין מכירתו מכירה ולא מתנתו מתנה, ומיהו הדמים שנתן מחזירין לו בני משפחה גם במקום בית הכנסת שלא יפסיד הלוקח.
מי שנתן לחבירו כסות לקרעו וכלי לשברו והניחו (בבית ופשו) [בביתו ופשע] בו ואבדו פטור, אף ע"פ שאילו קרעו ושיברו חייב שהרי לא אמר לו (אל) [על] מנת לפטור, דתניא לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד, והכי פירושו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ופשע בהן חייב ולא כשנתן לו לקרוע ולאבד (שאפי') [שאם] פשע פטור, דהא מקשינן הא מתניתין אמתניתין דקרע את כסותי שבר את כדי חייב, ומשני הא דאתיא לידו בתורת שמירה לא יפטור מן השמירה אלא בתנאי על מנת לפטור והוא הדין אם לא אמר על מנת לפטור דאם פשע חייב, וברייתא דקתני לשמור ולא לאבד דאתאי לידו בתורת קריעה דלא הוה שומר עליה הילכך (אפי') [אם] פשע פטור דלאו שומר הוא. וכן גבאי של צדקה שנתן כיס של צדקה לאדם אחד לשמור ופשע בו שלא שמרו בקרקע כדרך כספים דאמר שמואל [ב"מ מ"ב.] כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ונגנב הכיס או אבד פטור, דתניא לשמור ולא לחלק לעניים שאמר לו כיס של צדקה הוא ועומד לחלק לעניים דכיון דעניים שכיחי כל שעתא וצריך לחלק להם אין עליו לשמרו בקרקע, והוא הדין לגבאי עצמו אין לו לשמרו בקרקע כיון דכל שעה צריך לו לחלק. אבל אין צריך לחלק כל שעה כגון באתרא דלא שכיחי עניים לעולם ועניי העיר אין מחלקין להן אלא משנה לשנה או משבת לשבת, בין הגבאי עצמו בין שהפקידו בידו חייב אם לא שמרה כדרך השומרים בקרקע, דההיא ארנקי דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף שהיה גבאי לגבי ההיא גברא פשע בה ולא שמרה בקרקע א"ל רב יוסף עניי ישראל דפומבדיתא מיקץ להו לשנה או לחודש ולשמור הוא כלומר מידע ידע דלשמור נתתי לו ולא לחלק דהא לא צריכנא.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ושיפן ועשאן כלים צמר וטווה ועשאו בגד קנאו בשינוי מעשה ואינו משלם אלא דמי עצים ודמי צמר, וכן כל דבר שנגזל ומשתנה אצלו בשינוי מעשה כי הכא בין בשינוי השם כגון גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. וכן גזל צמר או משי וצבעו בצבע דלא עבר ע"י צפון הוי שינוי אבל צבע העובר אינו שינוי, וכן גזל משי וליבנו הוי שינוי דשינוי דלא הדר הוא, וכן גזל זהב וכסף ועשה מהן כלים אינו שינוי דחוזר לברייתו הוא דמתיכו וחוזרין לברייתו. אמר (רבא) [רבה] [ס"ו.] שינוי קונה כתיבא והשיב את הגזילה מה ת"ל אשר גזל אם כעין מה שגזל יחזיר אם לאו דמים בעלמא משלם, [ותנינא] דתניא הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה אלמא שינוי קונה ובשינוי דאורייתא מקמינן לה דלא הדר, והא דאמר ר' יוחנן [צ"ד:] גזילה המשתנית חוזרת בעיניה בשינוי דרבנן דחוזר לברייתו.
<h2>דף צד.</h2>
ואם השביח הגזלן את הגזילה ולא נשתנית נוטל הגזלן את השבח מפני תקנת השבים שיחזרו בתשובה. ואם כחשה כחש החוזר לברייתו א"ל הרי שלך לפניך, כלל אמר ר' [שמעון בן] אלעזר כל שבח שהשביח גזלן נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך ותירץ רבא בכחש החוזר לברייתו ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון בן אלעזר, אבל כחש שאינו [חוזר] כברייתו משלם כשעת הגזילה, דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. וזקנה נמי הוי ככחש דלא הדר, דתנן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה. אבל עבדים והזקינו אומר הרי שלך לפניך דעבדא כמקרקעי דמי ואינו נגזל כמו קרקע דאינה נגזלת, דרב אפיך ותני מתניתין וחכמים אומרים אומר לו בעבדים הרי שלך לפניך וכן הלכה.
<h2>דף צד:</h2>
וגזלן שבא להחזיר גזילה הנשתנית שינוי דלא הדר תיקנו חכמים שלא יקבלו ממנו אלא דמים כעין שגזל והמקבל אין נחת רוח לחכמים במה שעשה כי התקנה הוא כדי שיחזרו בתשובה, והוא אם אין הגזילה קיימת ובא להחזיר דמי שווייה כשנשתנית הוא דאין מקבלין, אבל אם הגזילה בעינא ובא להחזיר לצאת ידי שמים מקבלין, ואי איכא פסידא כגון מריש שבנאו בבירה שווייה רבנן כגזילה שאינה קיימת ונוטל דמיו מפני תקנת השבים, והא דאמר ליה אפילו אבנט אינו שלך דמי אבנט קאמר.
<h2>דף צז.</h2>
וכיון דעבדא כמקרקעי דמי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, והוא שעשה בו מלאכה בשעה שהיה בטל ממלאכת רבו דדמי להדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא דאין צריך להעלות שכר, ואי משום דמכחישו במלאכה, דניחא ליה לרבו דלא יסור מן המלאכה שהבטלה מביאה לידי שיעמום. אבל אי תקפו בשעה שהיה לו לעשות מלאכה דרבו הוי כביתא דקיימא לאגרא וחייב לתת לו שכר ביטול מלאכה. והני מילי אי לא מסיק זוזי בבעל העבד, אבל מסיק זוזי בבעל העבד מיחזי כרבית וחייב ליתן לו שכר דאמר רב נחמן אע"פ [שאמרו] הדר בחצר חבירו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. התוקף סוסו של חבירו או שורו ועשה בו מלאכה והכחישו, אם לשכר העמידו בעליו נותן לו שכר כמו שרגילין במלאכה זו, ואם לא העמידו לשכר נותן לו דמי כחשו. ואפילו העמידו לשכר אם ירד לו לתורת שכר נותן לו שכר ואם ירד לתורת גזלנות נותן לו דמי כחשו, דאתמר התוקף ספינה של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ואמר רב פפא לא פליגי הא בספינה דקיימא לאגרא והא בספינה דלא קיימא לאגרא ואבע"א הא והא דקיימא לאגרא הא דנחת לה אדעתא דאגרא והא דנחת לה אדעתא דגזלנותא.
<h2>דף צז:</h2>
נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, בששוים הישנים והחדשים במשקלם מיירי, ואע"ג דזילי פירי בחדשים, כיון דלאו מחמת שיהו מוטבים מן הישנים הוא אלא משום חריפותן אין בכך כלום, וכגון שהוציא הלוה את המטבע שלוה אבל אם הוא בעין לא גרע מגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך, וגזלן נמי אם הוציא את המטבע שגזל לא עדיף מלוה ונותן מטבע היוצא. ואי קשיא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, תריץ כיון דהחדשים והישנים שוין במשקלם כשעת הגזילה הוא.
גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך. אין (מחלק) [מחללין] מעשר שני וכו' פי' על מטבע של ירושלים והוא בבבל, ועל של בבל והוא בבבל מחללין מאי טעמא מחללין על של בבל בבבל לאו משום דאמר לך והוציאו בירושלים ואי מלכיות מקפידות היכי ממטי להו, ופריק דזבין בהו בהמה וממטי לה. ובזמן שיד ישראל היתה תקיפה על האומות היה כל מטבע יוצא בירושלים שלא יתעכבו עולי רגלים. וקיימא לן כשמואל כדאוקמה רב נחמן. אבל המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו קיימא לן כרב, כי הא דרב פפא ורב הונא עבדו עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשר [ב]תמניא פירוש אם הוסיפו על המטבע שנים על שמונה שהן חומש מבחוץ והשער אחד מה שהיה נמכר במטבע הראשון בעשרה גם עתה בחדש כן, אע"ג דלענין נסכא שבח כיון דלעניין משא ומתן לא שבח הוא שאמרו חכמים נותן לו מטבע היוצא באותה שעה, אבל אם שבח לעניין משא ומתן אפילו כל שהוא אסור וכן הלכה. ואם הוסיפו עליהן יותר משנים (בעשרים) [בעשרה] נותן לו במטבע הראשון דקיימ"ל כדתריץ רבין [ב"ב ק"ד:] ותני למתניתין לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרבעים.
פר"ח המלוה את חבירו בתשרי לפרוע לו בניסן ונפסל המטבע בניסן, אם יוצא ע"י הדחק מטבע הראשון או יוצא במקום אחר ויש לו דרך לאותו מקום מקבל מטבע הראשון, ואם אינו יוצא כלל וגם אין לו לילך לאותו מקום נותן לו מטבע חדש, דאיתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אמר רב נותן לו מטבע היוצא ושמואל אמר יכול לומר לו [לך] והוציאו במישן מקום שהוא יוצא שכל המטבעות יוצאין שם ואמר רב נחמן מסתברא מילתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן. והוא שלא הוסיפו על המטבע או הוסיפו ולא הוסיפו אלא חומש, אבל הוסיפו יותר מחומש אין לו כי אם מטבע הראשון, דבעא מיניה רבא מרב חסדא הוסיפו על המטבע מהו אמר ליה נותן לו מטבע היוצא א"ל אפילו כי (תרעא) [תרטיא] וכי נפיא א"ל אין והא קא שבח לענין נסכא אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שבא דין זה לפניהם ושיערו בזוזי דאגרדמים טייעא זוזים ישנים שהיו שמונה מהם שוקלין עשרה, וכיון שמצאו בין הישנים זוזים שהם שוקלים חומש טפי מאחרים אמרו חדש נמי לא הוסיפו אלא חומש עליהן נותנין לו לפי שבין הישנים שכיחו שוקלין כי הני אבל טפי מהני לא שכיחו. ואם הוזלו פירות מחמת תוספת המטבע אפילו הוסיפו כל שהוא מנכי לו מן החדשים לפי שבחן, כדאמרינן אמר רב אשי חזינן אי מחמת תוספת טיבעא זיל פירא מנכי ליה ואי מחמת תרעא זיל לא מנכי ליה. ומהכא שמעינן דבתר (כסף) [סוף] אזלינן לענין איסור רבית, דהא הכא ליכא ריבית אלא בסוף בעת פירעון, [וכן נמי אם בסוף ליכא רבית אלא בתחילה] כגון אם הלוה לו ליטרא בט"ו (אוק') [אוקיות] בשעה שנותנין לו זקוק בליטרא וכשפרע נותנין הזקוק בט"ו (אוק') [אוקיות] כיון דבשעת הלואה איכא ריבית אסור דהא בשעת הלואה עברי בלא תשיך.
<h2>דף צח.</h2>
המתיז חפץ מיד חבירו לתוך הנהר והמים צלולין ונראה החפץ אומר לו הרי שלך לפניך, אבל לקחו בידו והשליך לנהר אף ע"פ שנראה הא גזילה ול"ה השבה עד שיתננו בידו, דאמר רבא הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור דאמר ליה הא מנח קמך שקליה ולא אמרן אלא במים צלולין אבל עכורין לא וצלולין נמי לא אמרן אלא דאדיה אדויי אבל מטא לידיה מיגזל גזליה והשבה מעלייא בעי. ואמר רבא השף מטבע של חבירו דומיא דאדייה אדויי דלא מטא לידיה אלא היה מוטל לפניו על האבן או על הסד(י)ן והכה עליו בקורנס ומחה המטבע פטור דהא שלו לפניו היא ולא חסריה מידי, אבל שפייה בשופינא דחסריה אע"ג דלא מטא לידיה חייב, אבל אי מטא לידיה דגזליה אפילו לא שפייה כל (הגזילה) [הגזלנים] משלמין כשעת הגזילה והיה לו לשלם מטבע. והוא הדין אם הכה על בת נפש של זהב ופחסה או על (כל) [כלי] של כסף ולא חיסרו דומיא דאדייה אדויי דלא מטא לידיה דפטור.
<h2>דף צח:</h2>
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
ואומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאשכחיה רב חסדא לרבה בר שמואל א"ל תנית (מר) [מידי] באיסורי הנאה א"ל אין תנינא והשיב את הגזילה מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין מה שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, וכן הלכה. ומקשינן על פירות והרקיבו והתנן פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה, ומשני לא קשיא ארקוב מקצתייהו מקצת כל פירי כיון דמקצתו קיים אומר לו הרי שלך לפניך, הרקיב כל הפירי אין שלו לפניו וכמאן דליתיה הוא ומשלם כשעת הגזילה.
<h2>דף צט:</h2>
המראה דינר לשולחני ואומר טוב הוא ונמצא שהוא רע, אם אינו אומן או שהוא אומן וצריך למילף חייב להחליף, אם הוא אומן גמור דלא צריך למילף פטור, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין יחליף.
<h2>דף ק.</h2>
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
<h2>דף קב:</h2>
הנותן מעות לשלוחו ליקח חיטים ולקח שעורים שעורים ולקח חיטים אם לאכילה בעי להו אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לשליח ואם לסחורה רצה לקנותן השכר לאמצע.
<h2>דף קד:</h2>
אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני. פי' צורה ידועה כגון סימן וכל הרואה אותה [מכיר] שהוא סימן של פלוני וכתב לו סוד ביניהם ואפילו עדים מעידים שאמר להם זה הכתב כתב ידי הוא ואינן יודעין מה כתוב בו אלא כתבו למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי כי זה הדיוקני שלי הוא ודיוקני זו כגון חתימת ידי ואמר שמואל אין משלחין וכו'. ומדשקלי וטרו לאוקומה סוגיא דשמעתא אליבא דשמואל ואמר אלא לשמואל מה תקנתיה, ש"מ דהילכתא כוותיה. פר"ח. ובשליח שעשאו בעדים הלכתא כרב חסדא.
אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני. פירוש סימן כמנהג בני אדם שחותכין עץ לשנים והמפקיד נתן ביד הניפקד אחד ואומר לו מי שיביא לך זה הנשאר בידי תן לו פיקדוני, ואמר שמואל אין משלחין ע"י מי שמביא הסימן דשמא זה הסימן המביא גנבו או מצאו ובא ליקח הפקדון בערמה או אם נאבד הפיקדון בדרך יטעון המפקיד לא נתתיו לו אלא גנבו ממני טענתיה טענה, ואפילו עדים חתומים עליה שכתבו עדים וחתמו שמסר לו בפניהם אפילו הכי אמר שמואל אין משלחין, דלא דמי לשלחה לו ביד בנו וביד עבדו דהוי שליח דהתם יוחד לו השליח אבל הכא דלא יחד לו השליח אלא שאמר לו וביד מי שאשלח לא הוי שליח דצריך לפרוט לו בפירוש השליח. ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה דליכא למיחוש לגנב או מצא הוי כמו שלחה לו ביד בנו וכו' והוי שליח דכיון דאמר לו שלחה לי ביד המביא לך סימן הוי כאילו פרטו לו מתחילה והוי שליח. ואם שלח בדיוקנו ע"י עבדו ועדים חתומים עליה משלחין אפילו לשמואל, בפ' השואל בבבא מציעא [צ"ט.] ביד עבדו חייב ואמאי יד עבד כיד רבו דמי ומשני שמואל בעבד עברי עסקינן דאין גופו קנוי אבל עבד כנעני דגופו קנוי יד עבד כיד רבו דמי. ושמואל ור' יוחנן כר' יוחנן עבדינן. ובשליח שעשאו בעדים קיימא לן כרב חסדא דהוי שליח דהא ר' אלעזר ור' יוחנן קיימי כוותי, ואם נתנו הנפקד לשליח ונאבד פטור הנפקד אם המפקיד קיים כשנאבד, אבל אם מת המפקיד קודם שנתנו הנפקד לשליח חייב הנפקד וצריך למיעבד כרב פפא. ע"א לשמואל דאמר אין משלחין אפילו עדים חתומים עליה משום דמצי הנפקד לדחוייה ולמימר דילמא מית השולח אדאתית ונפל הפיקדון קמי יתמי ואינך שלוחם, ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה משלחין דלא חיישינן דילמא מית ולא מצי מדחי ליה, והיינו דקאמר ולשמואל היכי עבד כי הא דר' אבא וכו' דאמר ליה רבא לרב ספרא אפילו כתב לך ר' אבא התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דר' אבא ונפל זוזי קמי יתמי ואינך שליח של ר' אבא שכבר מת אלא זיל ליקנינהו ניהלך ר' אבא אגב קרקע וכו', ור' יוחנן סבר כיון שבשעה שמסר לו המעות אמר לו שלחם ביד מי שיביא לך סימן זה הוי כאלו מאותה השעה מסר לו המעות לזה השליח והוי מסירה מחיים ולא דמי להתקבלתי דר' אבא דלא הוה משעת מסירת המעות. אין משלחין מעות בדיוקני כלומר אפילו הקנם לו לשליח בפני שנים שאמר לו קנה אותם להפטר (השליח) [המשלח] בקבלה, דמעות אין נקנין בחליפין ולא קנאם השליח שיהא המשלח נפטר בקבלתו, ואפילו עדים חתומים על הקנין דנימא נהי דלא קני שלוחו מיהא הוי דסבר שמואל שליח שעשאו בעדים ל"ה שליח ולא דמי לשלחה לי ביד שלוחי דהתם א"ל פה אל פה ולא מצי אמר הכי, ולשמואל לא מהני קנין למעות (אבל) [אלא] אגב קרקע כדמסיק ואזיל כדרב פפא דאקני זוזי אגב אסיפא דביתיה אבל דברים אחרים הניקנין בחליפין משלחין בקיניין לחודה כשמואל ולהכי אמר שמואל מעות דוקא, ור' יוחנן אמר ודאי אין משלחין מעות בדיוקני ואין ניקנין בחליפין אבל אם כתב וחתם בעדים שהקנם לו לא גרע משליח שעשאו בעדים דהוי שליח ור' יוחנן לטעמא דאמר דהוי שליח. דיוקני בפני שנים אמר לו קני, דיו שנים.
<h2>דף קה.</h2>
חבית שניקבה וסתמוה שמרים הוצלה. פי' סתמוה שמרים נידונית כצמיד פתיל ומצלת מן הטומאה על כל מה שבתוכה, דתניא [תוספתא כלים ב"ק פ"ז ה"ו] ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים וחכמים אומרים יש כיצד חבית שניקבה וסתמוה שמרים ר' יהודה אומר אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת, ודברים ברורים. ובפר"ק דיבמות [ט"ו:] אמרינן חבית נקובה היתה וסתמוה שמרים, ונתברר הפירוש. פר"ח.
<h2>דף קו.</h2>
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה אין משלמין ממון. ליתה לדרב, דאמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי (דליתד) [דרב לא סבירא לך] משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב אמרי וקרא דקאמר רב לכל הנשבעין שבתורה דנשבעין ולא משלמין קאתא דמי שעליו לשלם הוא נשבע.
בקפץ ונשבע [פי'] לא השביעוהו בית דין. ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דאמר בגיטין [ל"ה.] מודה רב בקופצת, לא כי נחשבת לה שבועה אלא לא הוה מגבו לה כתובה לארמלתא [אבל] בקופצת מודה שמגבו לה כתובתה (ד)פר"ח.
<h2>דף קו:</h2>
אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת ויכפור במקצת ועל מקצת נשבע ובאו עדים וחייבוהו, שנאמר כי הוא זה דמשמע זה יש לי משלך דמודה במקצת ומשמע נמי דכופר במקצת דקאמר זה ולא יותר מדקאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים מכלל דאיכא מקצת דטעין נגנב או אבד בלא פשיעתו ועליו חייבתו תורה לישבע ג' שבועות שלא פשע ושלא שלח בו יד ושאינו ברשותו דאי שבועה על מקצת שכפר (ד)אין זו שבועה דאם לא שלח. ותני רמי בר חמא ארבעה שומרים הן צריכין כפירה והודאה במקצת להתחייב כל אחת מהן שבועה האמורה בו על מקצת שטוען שומר חנם שנגנב או אבד או שואל טוען מת מחמת מלאכה או שומר שכר טוען נשבר או מת ושוכר או כשומר שכר [או כשומר חנם], וכפירה במקצת והודאה במקצת כגון אם טען לשומר חנם שלש בהמות או שלש כלים הפקדתי בידך והלה אומר אחת להד"ם ואחת בידי הוא היינו הודאה ואחת נגנב או אבד בלא פשיעתי ועל זה הוא נשבע שלא פשע שהרי הוא חייב אם פשע, דכתב על כל דבר פשע ואותה פרשה בשומר חנם כתיב, וכי נשבע שלא (נשבע) [פשע] אמרינן האמת נשבע ושמא הוא נשתמש בפקדון קודם שנאבד והוי גזלן עליו וחייב בגניבה ואבידה ואפילו בשבורה ומתה, הילכך צריך לישבע נמי שלא שלח בו יד ושלא נשתמש בפקדון קודם שנאבד, וכי נשבע הני תרתי איכא למימר קושטא אישתבע דוודאי לא פשע ולא שלח בו יד דאכתי ברשותיה הוא להכי משביעין ליה שנאבדה ואינה ברשותו בשום מקום שיכול להביאה. ושומר שכר נמי (בשעתו על השלישי) [שבועתו שלישית] שמת או נשבר או נשבה בלא פשיעתו וגם לא נשתמש בו מקודם דאי נשתמש הוה ליה גזלן וחייב על הכל, ולשואל נמי משביעין על השלישי שבועה האמורה בו שנשברה או מתה מחמת מלאכה, ושוכר נשבע כשומר שכר מדסתם לן תנא הכי בפרק בתרא דשבועות [מ"ט.] נושא שכר והשוכר נשבע על השבורה ועל השבוייה ועל המתה. וה"מ קודם שתקן רב נחמן שבועת היסת אבל השתא דתיקן נשבע אף על הכפירה ואף אם באחת טענו אם כופר נשבע שלא הפקיד בידו כלום, ואם טוען נגנב או נאבד נשבע שלש שבועות, וכן שומר שכר ושוכר נשבע ג' שבועות בלא כפירה והודאה וכן שואל.
<h2>דף קח:</h2>
מי שמסר פקדון בין לשומר חנם בין לשומר שכר אגנב באונס ואח"כ הוכר הגנב, לא מיבעיא שומר שכר דחייב על הגניבה דעליו לטרוח ולהוציא הגניבה מן הגנב ולהחזירה לבעלים אלא אפילו שומר חנם דעליו לטרוח ולעשות דין עם הגנב דאמר רבא אחד זה ואחד זה עושה עם הגנב דין ומחזיר לבעלים ואינו נשבע.
האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו ובמותו לא יירשנו נותן לבניו או לאחיו והם נותנים לו, ואם אין לו לוה ובעלי החוב באין ונפרעין מאביו דתנן נמי בנדרים [ל"ג.] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו ושוקל לו שקלו וכגון שמניח על הארץ והן באין ונוטלין.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב חסדא הגוזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם כשאכלו לאחר יאוש ולית דפליג עליה. והילכתא כי הא מתניתא דתני ר' אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין, ורב חסדא מוקים אין גזילה קיימת פטורין לאחר ייאוש.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה אחרי מות אביהן כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונס (שלהן) [שהן] לא (שאולה) [שאלוה] (ומודי שם) [ומורישם] ששאלה לא עמדה בחזקתו משעה ששאלה אלא למלאכה אבל באונסיה משעת שבורה ומתה מתחייב בה ובאותה שעה הוא מת, כסבורין שהן של אביהן ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייב לשלם, והוא הדין לכלי שאולה.
חמיו של ר' ירמיה השאיל בית אחד לר' ירמיה חתנו, לאחר מיתת חמיו בא בן חמיו וסגר הדלת בפני ר"י ולא הניחו ליכנס בבית כי אמר של אבי היה, אתא לקמיה דר' אבין ר' ירמיה וקבל עליו אמר לו ר' אבין שלו הוא תובע והדין עמו א"ל ר' ירמיה והא אית לי סהדי דאחזיקו בו וחמי נתנו לי א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין קטן היה ואינו בר הכי שירד לדין וישמע עדותו, איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר להו האמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציא אותה וכשיגדל יביא עדים ונראה, מי דמי התם לית ליה חזקה דאבהתיה אבל הכא דאית ליה חזקה דאבהתיה אין מוציאין מידו, וקם דינו דר' אבין. וש"מ דתינוק שתוקף בדין מאחד דבר שהיה של אבותיו דאין מוציאין מידו, וש"מ דאין מקבלין עדות על קטן לחובתו, ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אלא כגון אם הוא חולה או עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו בית דין אחרי הבעל דין לבוא ולקבל עדותו ולא בא. ומדמכשיר קבלת אונס בלא בעל דין ש"מ דקבל בדיעבד בלא אונס כשרה דאי פסול ע"י אונס נמי לפסול. ה"ה אם שלחו הקהל אחריו ולא בא, וה"ה שאם אינו בעיר ואין שהות לשלח אחריו דמקבלין, וכן אם טענו בעלי דינין את טענותם לפני בית דין ושלחו בית דין אחרי בעל הדין לבוא לקבל עדותו ולא בא מקבלין שלא בפניו. ואמר שמואל מקבלין עדות שלא בפני ב"ד ופירשה מר עוקבא כגון דפתחו ביה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא פתחו בדינו מקודם, וה"מ דנקיט ההיא דיינא דיסקא מבית דין הגדול דאי לא נקיט מצי אמר לב"ד [הגדול] אזילנא. אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח הבעל דין ואמר אל תקיימוהו כי אני רוצה להביא עדים שיפסלו את המקיימין לא נשמע לו, (ואי בעי' אימ') [ואי אמר] אחר הקיום נקוטי לי זימנא ולא תיגמרו הדין לחייביני על פיהם (שכל המקיימן) עד דמייתינן סהדי ומרענא ליה לשטרא נקטינן ליה, ואם התובע גברא אלמא משהינן לה (ד)רבנן ולא מסרינן לה בידיה עד דאזלין ואתיין שיירתא מההוא אתרא שהנתבע שרי תמן ואפילו [תריסר] ירחי שתא (כדרכו) [בדרכו] (ואמ' דהיה לאחא למרא דאחא) [ואמרינן דשהה למר אחא] בר חמא י"ב חודש. ע"א אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר עוקבא כגון דפתחו ביה בדיניה שהטריח ב"ד עד שכתבו פתיחא עליו שטר הזמנה לבא לדין ולא אמר מתחילה לב"ד הגדול אזילנא כשהיה מזמינין אותו ושלחו לו הפתיחא ולא בא דודאי מסרב הוא על דברי ב"ד שטרחו וכתבו עליו פתיחא הילכך מקבלין ודנין שלא בפניו, אבל לא פתחו ביה בדיניה אלא כך הזמינוה באמירה ע"י שליח או ע"י אחד מן שכניו מצי אמר אנא לב"ד הגדול אזילנא הואיל ולא הטריח ב"ד אלא מיד אמר לב"ד הגדול אני רוצה, ושמואל סבר לה כר' יוחנן דאמר בשילהי פרק (שני) [שלישי] דסנהדרין [ל"א:] דכופין וילך למקום הוועד, אי נמי אפילו ר' אלעזר דאמר התם אין כופין לא אמר אלא במלוה ולוה דאינו דין שיוציא המלוה מנה על מנה דהוי נעילת דלת והא דשמואל אדר' ירמיה קאי דלא הוי מלוה ולוה אלא תביעת קרקע, ואפילו בתביעת מלוה אי אומר אני רוצה להוציא מנה על מנה ולילך למקום הוועד שומעין לו וכופין הלוה כדתריץ אמימר התם, אבל אי אמר לוה לילך לוועד ומלוה רוצה לדון בעירו כופין ללוה ודן בעירו דעבד לוה לאיש מלוה. ומקשינן אי הכי דסבר שמואל כר' יוחנן כי פתחו בדיניה ילך נמי למקום הוועד, ומשני כגון דנקיט ב"ד זה שכתבו פתיחא עליו דיסקא מבית דין הגדול לדונו או לשלחו לפניהם הילכך כי אמר מתחילה לב"ד הגדול אזילנא שמעינן ליה ואזיל לא אמר מתחילה קבולי קבלינהו לדונו והשתא קא בעי למיהדר ולא מצי.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר רב נחמן לא יהבינן זימנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא. ש"מ מהכא דיהודים הדרים בכפרים ובאין לעיר לימים טובים לתפילה דאין מזמנין אותם אז לדין בעל כורחם, ואם קבל עליו בעל דינו לפני כן ולא בא לדין מזמנין אותו בעל כורחו, עכשיו דאמרינן והאידנא דאיכא רמאי דשמטי נפשיהו מן הדין חיישינן להו מזמנא אפילו בריגלא.
תנן לא ילבוש אדם כלאים אפילו על גבי י' מלבושין להבריח בו את המכס במקום שישראל נותנין מכס וגוים אין נותנין ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בו את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגו דתנא קמא סבר דבר שאין מתכוין אסור ור' שמעון סבר דבר שאין מתכוין מותר. מהכא שמעינן דכל דבר שאין מתכוין מותר דקאמר ר' שמעון בכ"מ, משום ר' עקיבא קאמר. להבריח בו את המכס פי' כדי שיראה כי מבגדי מלבושו הוא ולא מבגדי סחורה פר"ח.
ישראל וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכות את ישראל בדיני ישראל זכהו בדין ואמור לו כך דינינו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם שמא ישאל הדין לישראל אחר ויאמר לו הדין ויאמר הגוי ישראל מטי משפט הם ואיכא חילול השם או יאמר דיני ישראל מקולקלין הם ואיכא חילול.
<h2>דף קיג:</h2>
וגזל הגוי אסור מדרב נחמן דאמר מניין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותר דאמר רב מניין לאבידת גוי שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבידת אחיך אבידת אחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר אבידת גוי, ובמקום שיש חילול השם שידוע ודאי שבא (מיד) [ליד] ישראלים חייב להחזיר שלא יאמרו ישראלים אין להם דת. ובמקום שאין ידוע ומחזיר עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. וטעותו מותר כי הא דשמואל זבן לקנא דדהבא במיר דנחשא שאמר לו הגוי נחשת הוא וקיבל ממנו בחזקת נחשת שהגוי הטעה את עצמו, אבל שמואל לא הטעה את הגוי לאמור לו בזהב נחשת הוא דהאמר שמואל [חולין צ"ד.] אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל עבר במברא ואמר ליה שמואל לשמעיה פייסיה למבוריה ויהיב ליה תרנגולת נבילה במיר דשחוטה ואיקפד שמואל דאסור לגנוב דעת הגוי, וכ"ש שאסור לגנוב לגוי דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ולא תנאף דהוי בין לישראל בין לגוי.
אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, כל דין שיש לגוים על בני מלכותם בין במוכסין בין במה שהמוכסין כורתין מיער עצים של אדם אחד ומתקנין בו את הגשרים שמקבלין בהן את המכס דין גמור הוא ואינו גזל, וגם במה ששליח המלך נוטל ממי שהוא מוצא בגורן מאחד מן השותפין שנשארו בגורן פירותיו והאחרים הוליכו פירות לביתם ושליח המלך נוטל מזה הנשאר כל מנתם של האחרים שבבית אינו גזל אלא דין גמור הוא ושלוחא דמלכא כמלכא ואין לו לטרוח אלא מן הנמצא יקח והוא יטרח ויקח מחבירו, והארוס אינו מן החברים כי מן הארוס אין דין המלך ליקח כלום, וכן (דן) [דין] גמור הוא (יעבוטות) [בעבוטות] שליח המלך שלא לטרוח אחריו למקום אחר אלא יעבוט שכינו עליו והוא יטרח וילך אחריו ויקח את שלו, ואמר שמואל שאם מינה המלך ישראל אחד מוכס או גבאי מותר לו לעשות כל אילו ואינו גזל אלא דין, וה"מ דמצי למיעבט בכולדא וכרגא דהאי שתא שהוא שליח של מלך, אבל אם לא עבט בזו השנה ופרע למלך בשביל אותו שלא נתן משלו ולשנה (אחרו') [אחרת] בא לעבוט את שכינו על של שנה שעברה לא מצי עביט דכיון דנפרע המלך כבר אינו על זה שליח המלך אם הוא ישראל אסור לו לעבוט דגזל הוא אלא יטרח אחר חייב ויוציא ממנו בדין. מכריז רבא דסלקין לעילא ודנחתן לתתא הא בר ישראל דידע ליה סהדותא לגוי ואזיל ואסהיד בבי דינא דגוים אישראל חבריה משמתינן ליה מאי טעמא דאינהו מפקא ממונא אפומא דחד סהדא נמצא שמפסידו שלא כדין. נ"ל במקום שמנהג הוא בין ישראל לגוי ממנין עד ישראל וגוי להעיד ביניהם מותר לישראל להעיד שמתחילה להכי קיבלם, דהא אמרינן הכא ולא אמרן אלא חד אבל בי תרי לא משמתינן ליה כיון דבעדות גמורה מפקינן מיניה ה"נ כיון דבדין מפקינן מיניה לא משמתינן, ועוד דחילול השם היה אם לא היה מעיד כיון דעליו סמך הגוי היה אומר אין אמונה בהן, ותו דדינא מלכותא הוא ודינא דמלכותא דינא, ובמקום שאין דנין אלא ע"פ שנים עדים (ד)איבעיא להו אדם חשוב מהו כיון דסמכי עליה כבי תרי לא לסהיד או דילמא כיון דלית ליה לאשתמוטי (לפני) [מפני] חילול השם שלא יאמרו טובים כחדק מסהיד ועלתה בתיקו ואי מסהיד לא משמתינן ליה.
<h2>דף קיד.</h2>
בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמצרא דישראל חבירו אע"ג דלית בה משום דינא דבר מצרא דקיימא לן ללוקח אזהריה רחמנא ולא למוכר, אבל משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסין דאתי ליה מחמתיה דגוי.
מכאן יצא נחיל זה. [בירושלמי] (ובפרק החובל בדעל) [ובפורח ובלבד על] אתר, אבל אם יצא [ו]חזר הקטן אינו נאמן אני אומר מפני יראה או מפני פיתוי אמרו פר"ח.
<h2>דף קיד:</h2>
המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר מקודם שיודעים שכניו שגנבים באו בביתו, אם זה המכיר בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו וספריו שהוא עשיר לא אמרינן דילמא איצטרך ליה זוזי וזבין אלא כיון דיצא לו שם גניבה בעיר ישבע אותו שהם בידו כמה הוציא עליהם לקנותם ויטול הדמים שנתן עליהם ויחזירם, ואם הוא ב"ה שהוא דחוק ועשוי למכור כליו וספריו ויש עדים בדבר לאו כל כמיניה למימר נגנבו ממני אילו הכלים והספרים אא"כ שמעידים השכנים יודעים אנו שבאו בני אדם ולנו בביתו וחתרו ביתו וראו השכנים שיצאו אותן בני אדם מן המחתרת וכלים על כתיפם וגנבו אילו ספרים ואילו כלים שעכשיו מצא ואי לא אמרי הכי איכא למימר מכרן זה לאדם אחר וחזר זה שהם בידו ולקחו ממנו ועכשיו טוען נגנבו ומשקר. וכן אם נפלה דליקה או שללה בעיר ומכיר אח"כ כליו או ספריו ביד אחר אם אינו עשוי למכור את כליו ישבע כמה הוציא ויטול ויחזיר ואם עשוי למכור יכול לטעון עליהם, אא"כ יש לו עדים שבשעת הדליקה והשללה צעק עליהן. ובין עשוי למכור ובין אין עשוי למכור אם טוען זה שהם בידו אתם מכרתם לי נאמן בשבועה ואפילו יצא לו שם גניבה בעיר.
<h2>דף קטו.</h2>
גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב ומודה מכרתיו לפלוני בכך וכך אע"פ שהוכר הגנב דין הוא שיטול הלוקח דמיו מבעל הגניבה ויחזר לו הגניבתא ויחזור הוא על הגנב ויוציא ממנו הדמים, שכן תקינו חכמים משום תקנת השוק שלא ימנעו בני אדם מלישא וליתן זה עם זה. וכל היכא דזבן לוקח בין שוה מאתן במאה בין שוה מאה במאתן עשו בו תקנת השוק וישבע ויטול, וכן משכנתא אם טוען משכון הוא ביד שהילויתי עליו כך וכך ישבע ויטול, אבל טוען חייב היה לי כך וכך ופרעו לי בחובי לא עשו בו תקנת השוק דאמר ליה לאו אדעתא דהא יהבת ליה זוזך אלא תחזור לזה גניבתו ולך ודון עם הגנב על שחייב לך, וכן מי שלקח מגנב בכ' זוזי ומכרו לאחר בל' והוכר הגנב בעל הגנבה יתן ללוקח שני שלשים שנתן בלא שבועה שהרי מודה בהן לוקח ראשון ובעל הגנבה יתפוס לדין את לוקח ראשון ויוציא ממנו י' שהרויח והשאר יקח מבעל הגנב. והלוקח מגנב מפורסם ומכרו לישראל אחר והוציא גוי מן הלוקח בדיניהן ואומר שלי הוא שנגנב ממני, אם יש עדים שמגנב מפורסם קנאו הישראל ראשון חייב להחזיר דמיו ללוקח ולא מצי אמר הגוי שהוציאו ממך שקרן הוא ולא שלו הם דמה שאחז"[ל] אם היה גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק טעמא משום דלא איבעי אינש למיזבן מגנב מפורסם וכיון דזבן מיניה אפסיד אנפשיה וחייב להחזיר ללוקח את דמיו, ואם אין עדים דמגנב מפורסם זבן עשו בו תקנת השוק ולא יחזיר לו הדמים אמרינן הגוי דבר שוא ושלא כדין תפסו והלוקח יפסיד.
<h2>דף קטו:</h2>
שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם התנה עמו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ואם לא הציל אין לו אלא שכר טורחו ואם עלה שלו מאליו משמיא דרחימו עליה וחייב חבירו ליתן לו דמיו, וה"ה לכל האבידות.
<h2>דף קטז:</h2>
ושיירא שהיא מהלכת במדבר ועמדו גייס לטורפה ועשו פשרה עמהן מחשבין הפשרה וכל אחד ואחד יתן ממון לפי שיש לו ולא יתנו לפי הנפשות שלא בא הגייס אלא על עסק הממון, ואם שכרו תייר להראות להם הדרך שלא יטעו במדבר מחשבין אף לפי נפשות שאם יטעו יאבדו אף הנפשות. וכן ספינה שמהלכת בים או בנהר ועמד עליה נחשול והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי שמי שיש עליו משאוי בספינה ישלם יותר של מה שהשליכו בים ואין מחשבין לפי ממון שאם יש לאחד ממון הרבה והוא דבר קל לא יתן אלא לפי המשאוי שהוא משקע את הספינה בים. ושיירא המהלכת במדבר ועמד גייס לטורפה והיו יכולין להציל כל אחד את שלו ע"י הדחק ולא הצילו ועמד אחד מהן והציל הכל אם אמר מעיקרא לעצמי אני מציל הציל הכל לעצמו לא אמר הציל לכולם.
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
<h2>דף קיז.</h2>
ובפ' הכונס צאן לדיר [ס"ב.] בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור למאן דדאין דינא דגרמי שישבע הנמסר כמה הפסידו ושקיל או לא עשו ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ואינו נשבע, מיהו ספק הוא אם עשו התקנה ואם לאו ומוטל הממון בספק שזה טוען שנפסד וחולקין, ואם יש עדים כמה נפסד ישלם הכל. והמראה על חבירו ואמר כך וכך ממון יש לו כך וכך עשה וחייב למלכות בכך מפסידו, וחמור הוא מן המסור ומראה על ממונו, שהמראה על ממונו אין לו אלא הפסד ממון והמראה על עצמו יש לו צער ובושת שפעמים שחובשין אותו, ואם על הממון קרא רב בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתאו מכמר מה תאו זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אלא שוחטין אותו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד אומות העולם אין מרחמין עליו, כ"ש היכא דמוסר גופו לידון דקרא בגופו מישתעי בניך עולפו שכבו. ואע"ג דגוף של מסור מותר לאבדו ביד כדאשכחן רב (הונא) [כהנא] דשמטיה לקועיה דמסור, ממונו פליגי בה [קי"ט] רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד שלא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דכתיב יכין רשע וצדיק ילבש אפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה. ושני בני אדם שמריבין על חפץ אחד זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא ואחד מהן ימסרנו ביד גוים משמתינן ליה עד שיוציאנו מידי גוים ויעמוד עליו בדין עם חבירו, כדאמרינן [קי"ז.] ההוא שותא דמינצי עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו ומסרה (לפרבנהא) [לפרהגנא] דמלכא ואמר רבא משמתינין ליה עד דמייתי לה וקאים בדינא עלה, שאם לא מייתי לה אפילו יש לו עדים לכשנגדו דדידיה הוא על מה מסהדי. ונראה לי דאי לא מצי מייתי לה דישבע שכנגדו דדידיה הוות וישלם לו, דהוה ליה כמסור כיון דאיכא סהדי שמסר ואינו יכול לישבע דדידיה מסר שהרי חבירו אמר דידי הוא, וליכא למימר דבלא שבועה שקיל כעובדא דר' אבא [ב"ב ל"ד.] דשקיל הנחטף בלא שבועה, דהתם ליכא סהדי דקודם שחטף הוה אמר החוטף שלי הוא אבל הכא דאיכא סהדי דמסור זה קודם שמסר הוה אמר דידי הוא הילכך לא שקיל שכנגדו אלא בשבועה.
<h2>דף קיז:</h2>
הקשה לי חתני ר' יואל הלוי הא דאמר בפ' כיצד הרגל [כ"ב:] לא צריכה בגדי דחד ועבדא דחד אלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ואמר נמי בפ' שור שנגח קמא [מ"ב.] אין אסון באשה יענשו יש אסון לא יענשו אע"ג דמיתה לאשה ותשלומין לבעל פטור, ובפ"ק דסנהדרין [י'.] אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בתשלומין. והשבתי לו כל היכא דחיוב מיתה קודם לחייוב תשלומין פטור מתשלומין כי הכא דהיצית בגופו של עבד ונתחייב מיתה ואח"כ נשרף [הגדי ו]הגדיש וכן הכה אשה ונתחייב מיתה ויצאו ילדיה דהם תשלומן, ואמר רבא [קי"ז:] הרי שהיה רודף אחר חבירו להרגו שיבר את הכלים פטור דכיון דחייב מיתה על הרדיפה פטור מתשלומין של כלים שמשבר אלמא חייב מיתה והדר תשלומין אפילו [בשני] בני אדם פטור, והא דסנהדרין מיירי דתשלומין ומיתה באין כאחת על ידי הזמת העדים הילכך היכא דבאין לו מיתה ותשלומין באדם אחד פטור מן התשלומין דקים ליה בדרבה מיניה במיתה ואם בשני בני אדם דלא קם על זה שחייב לו תשלומין בדרבה מיניה חייב תשלומין. וה[ד]תניא [כתובות ל"א.] הגונב כיס בשבת עד היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחת, כיון דעל ידי הגניבה באת לו המיתה הוי כמו מיתה ותשלומין כאחד. והקשה לי חתני ר' שמואל שיחיה על פירוש זה הא דתנן בפ"ק דערכין [ו':] הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר כו' ותניא בגמ' היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב, אלמא אע"ג דמיתה קדים חייב. והשבתי לו מה ענין גיטין אצל פסחים, התם על העבירה שנתחייב בה מיתה לא נתחייב תשלומין ולהכי חייב לשלם, אבל בעבד וגדיש עבירה אחת הוא בשריפת העבד נשרף גם הגדיש הלכך פטור וכן ברדיפה שנתחייב מיתה נתחייב תשלומין הילכך פטור.
<h2>דף קיח.</h2>
האומר לחבירו גזלתיך הילויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו חייב לשלם לו, אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הילויתני אם הפקדת אצלי ואם לאו פטור מלשלם. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב (יהושע) [יהודה] אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה, וכן הלכה כרב נחמן ור' יוחנן, ואם בא לצאת ידי שמים חייב דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים.
<h2>דף קיח:</h2>
הגוזל את חבירו וידע הנגזל שגזלו והבליעו הגזלן בחשבון ומנה הגזלן ונתן ליד הנגזל את המעות או הטילן לכיסו של הנגזל ואין בה מעות אחרות אי איפשר שלא מנה אחריו הנגזל וידע שהשיב את גזילתו ויצא ידי גזילה, שלא מדעת אפילו מניין לא צריך דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר ר' יוחנן לדעת מניין פטור שלא לדעת אפילו מניין לא צריך.
<h2>דף קיט.</h2>
אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל שהיה דרכן לעשות כלי פשתן בגליל ולמכור אינן גונבות מבעליהן. והאידנא שהנשים אפוטרופות של בעליהן לוקחין מהן כל דבר, אבל אין לוקחין מן העבדים ולא מן התינוק שודאי גונבין ומוכרין, וגבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה דגנוב הוא אבל [דבר] מועט אדם אחד נתן להם במתנה, ומנשים מקבלין בזמן הזה אפילו מרובה דאפיטרופת דבעליהן עושות.
